אני יורק!

על האיגנורנטיות ועל העיוורון

13 בספטמבר, 2008 | מאת Zoe |

ואני ניצלתי. ניצלתי ממוות. סביר להניח שאצליח לחיות חיים נורמטיביים בעשרים - שלושים שנה הקרובות, עד שהסטטיסטיקה תהרוג אותי.
חבר שלי, מ', לא ניצל. למרות שהוא סיים את התיכון, ואפילו התקבל לגבעתי, נהיה קצין, ובתמונות שלו הוא חייך נורא - יום אחד זה השתלט עליו, והוא לא יכל יותר.
בעשרים ואחד לדצמבר אלפיים ושבע הוא הסתגר בתא השירותים בבסיס וירה לעצמו בראש.
הפסיכיאטרים אומרים שאני ניצלתי, אבל בתכל'ס? מבין שנינו, הוא זה שניצל.

אני 'ניצלתי', לפחות ככה הם קוראים לזה היום.
הדפקטים שפיתחתי עקב הגיהינום שחוויתי מגיל 8 ועד גיל 17 יישארו חלק ממני לעד. שנאתי כל כך את עצמי ואני עדיין שונאת. התיעוב שלי כלפי החברה והסביבה הוא עצום, אך יותר מהכל אני מתעבת אותי. חלפו עשר שנים מאז הפעם האחרונה שהייתה לי מראה בחדר. את מראת האמבטיה שבדירה שלי הוצאתי. המראות היחידות שיש ברשותי הן מראות איפור קטנות שבהן רואים את רק את פניי. המראה הגדולה האחרונה שהייתה ברשותי נופצה. אני מנסה לחפות על השנאה בבגדים יפים, צבע לשיער, איפור על הפנים, גישה מתחכמת, תדמית זנותית.שום דבר לא עבד. ועד היום כשאני רואה את עצמי בתמונות בא לי לבכות.
לעולם אהיה הילדה המכוערת.

כשהם היו הולכים למסיבות בת ובר המצווה שלהם, שאירגנו חבריהם מהכיתה ואליהן אף פעם לא הוזמנתי - הייתי יושבת בבית. לעתים בוהה בקיר, לעתים מציירת. לפעמים הייתי כותבת למי מהם אני רוצה לגנוב את התיק, למי מהם לגנוב את הסוודר ולזרוק בחורשה/לשרוף אותו.
כשהתבגרתי והם היו הולכים לשתות וודקה כי זה היה חדש וזה היה באופנה - הכבד שלי כבר היה הרוס. כשהם היו מעשנים את הסיגריות שלהם בפינת העישון בתיכון, מנסים שלא להחנק- הגרון שלי כבר היה שרוף ופיתחתי קוצר נשימה בגלל הניקוטין והעשן. כשהם היו יוצאים למועדונים, למסיבות ימי ההולדת בוילות הגדולות והיפות אני הייתי יושבת בבית, מאזינה למוזיקה שלי, ורושמת מי מהם ארצה להרוג, איך ואיפה. הייתי נשענת אחורה, מציתה סיגריה ומחייכת. חיוך אמיתי כמותו מעולם לא הייתי מחייכת מחוץ לחדרי הקטן. והיום אני רק שואלת את עצמי, כמה מומים הם הטילו בי, שנהייתי כזו.

בשנים ההן, בעקבות ההתעללות וההתאכזרות הזו שנאתי כל כך את עצמי.
הם שיכנעו אותי באופן עקבי וברוטאלי במשך שנים שאני לא שווה כלום.
כל כך חזק, כל כך הרבה זמן וכל כך בקביעות, עד שלבסוף השתכנעתי. אז נסיתי להרוג את עצמי. ואני לא היחידה.
אני יודעת שאם היה בי אז את האומץ ואת הגישה הייתי הורגת כל אחד ואחת מהם, בלי רחמים, על מה שהם עשו לי. כי את המילים, הנגיעות בגוף שלי, המכות והעקיצות שיצאו מהפה המטונף שלהם הם כבר שכחו. אבל אני לא שכחתי וכל אחד ואחד מהזכרונות האלו גורמים לי להתכווץ בכסא מבושה, כמו פוסט טראומה. הם שכחו מה הם עשו ואמרו, כי הרי מי יזכור את ההתעללות שביצע באיזו ילדה אומללה חסרת שם ביסודי? מי ירצה לזכור? והם שכחו אבל אצלי כל אות וכל מילה חרוטה עמוק עמוק, בתוך הבשר, כמעט מגיעה לקצות העצבים.

הרציחות החוזרות בתיכונים, באוניברסיטה, בקניונים, הם רק תוצאה של הרפש החברתי שמצטבר על המסכים והדפים, החלוקה המתחדשת של כל הצבעים לשחור ולבן, וישנם אנשים שלא יכולים לשאת זאת יותר. הם "משתגעים". אנשים שפשוט איבדו כל תקווה לשיפור המצב. אז בדרך החוצה הם סוגרים כמה דלתות.
"ומה את לעזאזל יודעת", גם את השאלה הזו שמעתי לא מעט פעמים. אז ככה, הסיבה שאני כותבת את המלים האלו הינה רצון למודעות, רצון לשינוי, אולי כך מישהו יבין, יראה, יסיר את העדשות הורדרדות מהעיניים, ולא יפחד להסתכל לצדדים המכוערים של החיים בלבן של העיניים. זה נקרא "התמודדות". תתמודדו עם המציאות הקרה והמכוערת, והרוע האנושי הטבוע בכולנו. ספגתי התעללות בבתי הספר השונים שהייתי בהם. במשך שש או שבע שנים. ישנם כאלו שקיבלו יותר ממני וישנם כאלו שפחות. השריטה העמוקה שקיבלתי מהאנשים האלו לעולם לא תימחק לי מהראש. הזעם הדי סודי הזה כלפי החברה שאני חשה, גם כיום, כאדם בוגר - לעתים מתעצם ממש כמו פעם, כאילו חזרתי לימי התיכון והחטיבה. הרבה זמן עבר מאז, והרבה שינוים התחוללו בילדה המפוחדת והלא כל כך יפה שהייתי. אנשים משתנים. פתאום גבהתי, רזיתי, החכמתי, התחשלתי. נהייתי צינית, קרירה ורעה, בדיוק כמו שונאיי. ואולי זו בעצם המשמעות של חישול? אך גם אחרי כל אלו, והשינוי המאסיבי שעברתי; החרדות החברתיות שאני חווה, השנאה לאנשים לא מוכרים והחרדה מהם, וגרוע מזה - אי היכולת לאהוב ולסמוך על אדם אחר, מכים בי עד היום ופוגעים בי, על אף החזות ה-"נורמלית" הנראית במבט מין החוץ. אדם מעורה חברתית, עובד, לומד, שיוצא לדייטים ופאבים, שצוחק עם חברים שלו. נורמלי לגמרי אך עדיין כל כך רקוב מבפנים.

אתם מפנים אצבע נגד התרבות הגותית, משחקי המחשב, בלאק מטאל, מנודים חברתית, סרטים אלימים, פרוזאק, ציונים נמוכים, מרילין מנסון, תרבות האינטרנט המנוונת, הניכור הבינאישי שגררה השתלטות הטכנולוגיה על החיים שלנו. וזו הבעיה האמיתית. שאתם לא רואים כלום. כי הבעיה היא לא כאן, בדברים האלו. כל התרבויות האלו נוצרו מאנשים שחיפשו משהו אחר או קיבלו משהו שלא רצו לקבל, אנשים שלא מותאמים לעולם שנכפה עליהם.
מאנשים שאכלו כל כך הרבה חרא מנורמליזציה של אינטרסים חברתיים, מאנשים שלוקחים בה חלק בלא ידיעתם.
למה לא להפנות אצבע אל הילדים העשירים, שכנועים בתת המודע שלהם למסעות הפרסום האגרסיביים של התקשורת? למקובלים חברתית שעושים הכל כדי לשמר את המעמד שלהם, כולל דיכוי השונים והלכאורה-נחותים מהם במעמדם החברתי?
לבריונים וסדיסטים, שמפיקים הנאה מהתעללות בגלל איזשהו פאק אישיותי או ילדות בעייתית?
למתכנני ומבצעי חרם חברתי ושאר מיני השפלה שרק בני נוער יכולים להיות אכזריים מספיק כדי להוציא לפועל לאורך זמן ללא נקיפות מצפון?
לקליקות בתיכונים, שבאופן מודע לחלוטין אומרות בבירור "אתה לא טוב מספיק בשבילנו"?
לאלו שחושבים שהם יותר טובים מאחרים, ומשתמשים בהשפלה כדי להוכיח זאת, יום אחרי יום, שעה אחר שעה?
לרוע, הציניות, האפליה, הצביעות, מילות הגנאי?

הכותרת המושלמת לכתבה הייתה "על האיגנורנטיות ועל העיוורון".
מצחיק אותי שמכוונים את האשמה הרותחת והנוקבת כלפי אנשים שנשברו, שהשתגעו סופית, שנתפרקו למין עיסה בלתי שפויה שכעת רק העיתונות חוגגת עליה, כמו זבובים מעל גוויה.
אז הם מכוונים את האשמה על בני הנוער שנשברו. רובם יורים בעצמם וסוגרים עניין, לאחר שנים של השפלה, התעללות, אלימות פיזית ונפשית, שזו השנייה גרועה פי כמה וכמה מקודמתה. במהלך עשר השנים האחרונות, מסתבר שהתפתח טרנד חדש - לפוצץ כמה ראשים במסדרון של התיכון, לפני שאתה יורה לעצמך ברקה הימנית. בתור בן אדם שפוי ונורמלי וכל השטות הזו (כי הכל ממילא יחסי, לא?) - כן, אני מגנה רצח. כן, אני מגנה רצח של בני אדם חפים מפשע. גם בני נוער.
אבל מופתעת? לא, אני לא ממש מופתעת. כועסת? כן. אך לא רק ולאו דווקא בגלל הסיבה המקובלת והבאמת מצערת, מותם של עשרות בני נוער שרובם לא עשו דבר שמצדיק את רציחתם. אני כועסת בגלל ההתעלמות, האטימות, העיוורון של מערכות החינוך שאמורות למצוא ולאתר את סימני המצוקה, הטמטום של כל כך הרבה אנשים בעולם הזה, והרוע. בגלל הפיכת הקורבן הראשון של מסעות הרצח האלה למפלצת. בגלל שיותר קל, עדיף ובריא לכולם אם האדם שדורדר אל תהום של סבל ושנאה עצמית וגרר עימו כמה מהאחראים להפיכת חייו לגיהנום עלי אדמות יחד עימו בדרך לגיהנום האמיתי יהפוך לשעיר לעזאזל, לאשם היחיד, הבלעדי והמוכרז של כל האירועים הללו.
ולרוע יש כמה וכמה פנים. לאטימות גם כן. האם עצרתם רגע, לחשוב לשניה אחת - כמה סבל, התעללות נפשית עם פינצטה ומריטת עצבים בן אדם צריך לעבור עד שהוא מגיע לרגע הזה בו נשבר לו הזין - והוא בא עם רובה סער לבית הספר ומפוצץ ראשים?
אתם יודעים עד כמה מיואש, מרוט, שחוק, חסר תקווה ומדוכא בן אדם כזה צריך להיות?

יום שישי בבוקר, מפאת השעמום - פתחתי לי עיתון. בדרך כלל מה שיוצא מקריאת העיתון על הספה הם מעט רגשות צער, מעט גיחוך, בעיקר הרבה שעמום, חוסר אכפתיות ואפתיה. לעתים רחוקות - גם ממש עצבים. עצבים לשמם, שמאיימים להתפקע לי מהווריד, שגורמים לי לפתוח מסמך וורד ולהתחיל להטיח בו מלים כועסות למיניהן באמצעות המקלדת, כאילו הוא אשם. ידעתי שאסור לי לקרוא כתבות בעיתונים מטופשים. הפעם אני רותחת מזעם. הפעם הכתבה עוסקת בבני הנוער היורים. "צעירים בפינלנד ובארה"ב הצליחו להרוג בני אדם רבים סתם, בלי סיבה. האם זה יכול לקרות גם בישראל?"
ומעל הכותרת המכלילה, המתעלמת, באדום רצח כהרגלה של העיתונות -"אלימות בבתי הספר".
סתם, סתם בלי סיבה. בלי סיבה. האמנם?