אני יורק!

מקומות שבורים מאמונה עיוורת

אני זוכר את הרב שמצווה עליי להתפלל ולשים מטבע בקופסה הקטנה שלידו,
ואת הרגע שבו הבנתי שאין בזה ממש ואין במקום הזה שום דבר חוץ מהמאפרות בכניסה. שברי אנשים וסיוטים נעלים כצוואה מבולבלת שהשאיר לנו האדון, העליון, הקדמוןשנעלם שם בשטח המת שבין תלמי אליהו ותל אביב.
בשמיים היתה פסטורליה מתקלפת. בחלקים שלא היה חסד נקבר ראיתי את הכיעור של הבשר הרקוב, הצל על האדמה חתיכות בשר מהלכות בלי כוונה, הבירות על המדרכה ביום שישי והלילה הזה שצחקתי וחיכיתי שיגמר. הגיטרה הראשונה היתה בהיחבא ובעיקר ברקע.
כשניסיתי לגמור אותו בכוח ועם כדורים זה לא עזר. הלילה נשאר. ואז הם באו אליי, בבגדים זוהרים לבנים ולקחו אותי למקום אחר שאני לא יכול לשכוח אבל גם לא לזכור. עם קופסאות קרות וכדורים אחרים וחדרים ריקים גדולים.

אלה מקומות שבורים מאמונה עיוורת במלך נעלם, שהלך לאיבוד בין הרבה אנשים כמוני במגדלים האלה שמוארים בניאון וקרובים כל כך לרכבת עד שהרעש לא מוותר.
בחוץ השמש מנגנת צלילים של גיטרה חשמלית שבורה, אנשים מתחלפים בצללים אחרים.

כשאצא אנסה לחבר בין החוטים האלה ללב. ואולי זה יחזור אליי ואני אנגן את הצלילים של הגיטרה השלמה, ואמצא אותו ואם לא אותו אז משהו אחר, פשוט יותר.