אני יורק!

Fear and loathing in germany

התשוקה לפריט לבן במלתחה וכוס שוקו, או קקאו בשם האולדסקול, זה ללא ספק מאורע נדיר בחייו של כל מטאליסט או בן אדם בעל העדפות תרבותיות ואורך חיים אלטרנטיבי. אמנם מעולם לא חשתי הערכה רבה כלפיי אנשים שפירשו את המושג אינדיוידואליזם-שהרעיון שעומד בבסיסו הוא, אם ניתן לפשט זאת ללא השלכות, להיות עצמך - אנשים שפירשו זאת כהזמנה להיות שונה כברירת מחדל, אולם בשעה שעמדתי שם, גוררת רגליים על קרקע רוויות שתן, בירה וזיעה, כרסם בי הצורך שלא להיבלע בתוך הקהל השחור העצום, הקהל שמפגין אחווה למרות המסרים המיזנתרופיים המודפסים על חמישים אלף חולצות שחורות, הקהל שהתקבץ לשם מטרה אחת ברורה-וזהה למדי לשלי - הרגשתי כי הנה כל מה שמייחד אותי, שכל הבירה הזו שזורמת לתוכי איננה אלא אשליה אשר נמרחת לה במכחול רווי טרפנטין על פני שטח עצום, חלקיקי פאזל שנהגו פעם להרכיב תמונה שלמה, וכרגע אני נמצאת בקו נמלים עצום, לבנה ובודדה, בתוך כאוס מאורגן.
כסף רב היה נחסך אילו מכונת זמן הייתה מחזירה אותנו שישים שנה אחרונה, לתקופה שבה הנסיעות ברכבת היו חינם, לנו היהודים בכל אופן. אולם הפעם שילמנו על כרטיסינו, כי אין אנו צאן יהודי יותר אלא ישראלים ברבריים אותנטיים (ועליי לציין שלפי דעתי גסות רוח זו נובעת לא רק מיוהרה לאומית, אלא מתוך רגשי נחיתות שנחקקו בתודעתנו הצדקנית) וכך ביליתי את מרבית היום במעברים זריזים מרכבת לרכבת, מרציף לרציף, בעוד גופי מתחסן מסחיבת תיקי הכבד, ראשי מסתחרר מלגימות בירה אקראיות ואילו רגליי רודפות אחרי העדר. לפספס רכבת בארץ זרה זו פריבילגיה שאין אני יכולה להרשות לעצמי.
השלווה התאפשרה לבסוף באוטובוס אשר לקח אותנו לעיירה וואקן. נופים כפריים וגשומים חולפים בפסטורליות מופשטת כנגד החלון, אולם האוטובוס עצמו, כמטאור או חללית בשמיים דוממים, המה, הרעיש ונכנע לטרום-אקסטזה פולחנית, ובמהלך אותה עלייה לרגל, הוקרבו הנימוסים על המזבח השטניסטי בעוד תיקינו חוסמים כל מעבר אפשרי ושירי וואקן עליזים גורמים לגיחוכים מלאי תדהמה ופסאודו-הבנה של מבוגרים כלפיי ילדים שובבים יתר על המידה מצד זוג תושבי וואקן אותנטיים שישבו במושב שלידי. גשם אירופאי קודר ונושא הבטחות מרעננות קידם את פנינו בכניסה למתחם הקמפינג, אולם במהרה ובתמורה לחמש-עשרה יורו פונצ'ו קשוח מניילון, אחיו התאום של שקיות הזבל שבאו בעסקת חבילה זו אשר כללה גם פנס ושאר מצרכים מאולצים, התגייס להצלת שיערי ועורי הרטובים מעונג. באותו הרגע קיבלתי גם את הדרגה הצבאית הראשונה שלי, צמיד וואקן 2006, שהודיע רשמית על הצטרפותי לצבא האופל, כשהדבר היחיד שקובע כאן את נאמנותך הוא כמות הכסף שאתה משקיע. Traveling for music, hell yeah..
לאחר התמהמהות קצרה ורכישת חולצות הפסטיבל פנינו לדרכינו, בחיפוש אחר אזור קמפינג הולם. לאחר גרירה ממושכת של גופינו, תיקינו ושאריות המורל המותש שלנו, גילינו למרבה הצער כי אזורי הקמפינג השווים נפתחים לקהל רק ליום המחרת, ולפיכך לאחר המתנה ממושכת למנהיג החבורה אשר יורה ללהקת הישראלים המותשים שכמותנו את הדרך, המשכנו בלאות להזדחל לעבר המקום המיוחל, בעוד שהמכשולים האירופאיים החקלאיים, בדמות דשא לח, בוץ וקרקע קופצנית, הרעידו את גלגליי הסיליקון של מזוודתי הלא פרקטית בעליל, ודאגו להכתים את מגפיי, מה שיוביל בסופו של דבר להיווצרות חולות טובעניים בתוך האוהל הקטן שלי.
עכשיו האוהל הוא סיפור שונה לחלוטין. לאחר בניית אגו הדרגתית במהלך מסע העלייה לרגל, בהתמודדותי בהצלחה,אמנם לא יתרה, עם מכשולי משקל המטען שלי אשר חישלו את שרירי ידיי, מצאתי את עצמי עומדת מובכת וחסרת אונים, מחזיקה בידיי החלושות פתאום את האריזה הקטנה, אשר אמורה, בעזרת ידע טכני משוכלל בארכיטקטורה ומאגיית נפח, להפוך לביתי הצנוע למשך חמשת הימים הבאים - כלומר לאוהל שלי. וזה היה רגע האמת שבו נזכרתי פתאום בהשתייכותי למין היפה, החלש והמוגבל בהבנת מלאכות מסובכות מעין אלו, והזדקקתי לעזרת יצורים מועילים ממני, אשר אחת מהם הייתה שייכת דווקא לסוג המובחר של מגדרי, בכדי להקים את מעוני, אשר נותר אגב, נטוש, מטונף ומיותם, על אדמות פארטי סאן.
הערב הועבר בהילולת ריקודי גשם ובירה מסופוטמיים, או תיאור מטאפורי מגוחך אחר למאורעות אשר הופשטו בזכרוני כמו תמונת פוסט-מודרן אפלולית, ובשלב כלשהו, לאחר מעבר נואש מחבורה לחבורה, אאוטסיידרית כהרגלי, מצאתי את עצמי בעולם החלומות הפרטי שלי, מניחה לתת מודע לעכל ולהתעכל, כדי לפגוש באנרגטיות מאולצת את יום המחרת.
חסרונם של קפה הבוקר, קקאו או מיץ מזין עדיין לא הורגש ושמחתי לקדם את היום החדש בלגימת בירה זולה, מעופשת וחמימה, שתן אתונות אריים. ובפראפרזה לשמו של ספרו של ניק קייב, שהושאל מספר "הקודש", ותרא התחת את מלאך המוות ("ותרא האתון את המלאך" בביטוי המקורי), בחולצת בורזום על גוף טיפשונת יהודיה קטינה, שהתאפקתי מלהסביר לה היכן בדיוק מסתתרת הבעיה בלהרוג אנשים, ובהיעדר מוסר שיתכן ובאמת מוערך יתר על המידה, אחת מהבעיות העיקריות היא שאתה מספיק טיפש להיתפס, להיכשל בבריחה ואף להפוך ללעג אפילו בפי אנשים, הלא מתנגדים לבלאק מטאל נאציואונלי-סוציאלי. ובנימה זו המעלה קונוטציות לסוציאליזם ודיקטטורים, אני רק אציין כי כל דיקטטור מוצלח הוא בעל שפם, אז מר פרץ עליתי עליך.
את יום המחרת (או שמא זה היה היום שאחרי מחר, רק קצת פחות אפוקליפטי) ביליתי בשיטוטים חסרי תכלית בשוק המטאל, כשעיני הפעורות מתרוצצות מפריט לפריט, כאילו שלרגע הפכתי לילדת שדרות, זבל שחור, שנלקחה לראשונה בחייה לעזריאלי על ידי החבר הערבי הגנגסטר שלה. רק שמרוב בלבול ותדהמה לא רכשתי באותו היום כלום, ולאחר לגימות חריפות מהגלן מורנג'י האיכותי שלי, נכנעתי לתנומת צהריים נינוחה.

Together alone
ביחד אך לבד, בודדה כמו מגדלור סובייטי תלוש באמצע סופת טורנדו בסלואו מושן של הבעות פנים מרוקנות בחלקן, מלאות התלהבות קולקטיבית עיוורת בחלקן האחר, כשהעיוורון לאו דווקא מהווה גורם מטריד, כי זהו חוש השמיעה שלנו שהוביל אותנו עד הלום, פילסתי בלאות את דרכי בקהל, עייפה ויחד עם זאת עם ניצוצות התרגשות אשר ריצדו בתוכי כמו זיקוקים על רקע ריחות מנגל במצעד הגאווה העליזה הלאומית, בדרכי להופעה של העקרבים הקשישים. שרדתי פחות מחצי הופעה, כשבראש סדר העדיפויות שלי הוא להגיע למקסימום רעננות למחרת, לרגל הופעתם של נוורמור, או "שוב לא עוד" בתרגום עברי לשירו המפורסם של אדגר אלן פו, אבי הגותיות שהיה ללא ספק נהנה מעידן האינטרנט, שבו קטינות חולניות ואובדניות אינן מהוות מצרך נדיר כלל וכלל. ואכן, היום השני של ההופעות היה מוצלח לחלוטין, אבל עוד נגיע לזה.
ועכשיו נחזור רגע לתאוותי לחולצות הלבנות, או במילים אחרות, הפן האבסורדי החברתי של הפסטיבל. אמנם יודעי דבר הוותיקים ממני בהרבה במסעות על הגלים המתכתיים מעין אלו, טוענים כי מפלס הגילאים ירד בהרבה השנה, מגמה שהפכתי מודעת אליה במיוחד בהופעתם של להקתי האהובה כשרק קטינים ספרדיים (נדמה לי) מעצבנים עמדו ביני לבין השורה הראשונה. אולם באופן כללי הקהל היה מגוון ומורכב מאנשים בכל הגילאים, מעוללים לקשישים כשהאחרונים צריכים, לפי דעתי, ליזום בזמנם החופשי את היווסדותו של בית האבות האלטרנטיבי הראשון, ועדיף שיעשו זאת במדינתי כי אני אישית נמצאת נכון ליום זה במרחק של עשרה ימים מיום הולדתי ה-23 והיה בהחלט מנחם אותי לדעת כי בעוד שנתיים שלוש יהיה לי מקום לברוח אליו ולטפל בפצעיי לאחר שעצמותיי הקשישות יישברו כתוצאה מהיתקלות עם חיות טרף מהדור השלישי. אבל כל עוד יהיו שבירות לפנים במוזיקה המקומית, אני אוכל לעמוד בזה.
בכל אופן, למרות התלבושות האחידות של בית הספר לרוק, מבט בוחן ולא נכנע להכללות יכול בהחלט ליהנות מהתבוננות במגוון האנשים, על כל שלל הגילאים, המגדרים, ההעדפות המוזיקליות והאופנתיות והמיניות, אשר חלקם דווקא עודדו אותי בכך שהחזירו לי את האמונה כי אין האינדיווידואליזם והנון-קונפורמיזם (כמה שאני שונאת להשתמש במילה מתיימרת זו) מת לחלוטין, כל עוד אתה זוכר כי אחרי הכל, אתה מיוחד כמו כל אחד אחר, או בפרפראזה למילותיו של טיילר דירדרן, אמנם אין אנו פתיתי שלג, אך החומר האורגני שממנו אנו מורכבים הוא אכן ייחודי לכל אחד ואחד מאיתנו, בזכות המטען הגנטי שלנו ובעיקר בזכות היכולת שלנו, במקרה ונרצה, לבחור בחשיבה חופשית וטיפוח ייסודותיך. אבל נעזוב את הפילוסופיה בגרוש לרגע. כל אותם האנשים, למרות המסרים המיזנתרופיים החקוקים על פריטי הלבוש שלהם, היו ידידותיים בצורה יוצאת מן הכלל והיות שבמהרה איבדתי בקהל את מרבית הידידים שרכשתי זמנית, בעודי מפלסת את דרכי לכיוון ההופעות המועדפות עליי, סך הכל כן שמחתי על ההזדמנות לעלות על כתפיו של אלמוני כזה או אחר לטובת הצצה קרובה יותר למתרחש על הבמה, ואף החמיא לי במידה מסוימת היעדר הרצון של אנשים מסוימים להניח לי לנפשי בעודי נחה על ספסליי גן הבירה, נטולת בושה לחשוף לאוויר העולם את גרביי המטונפות ואף המסריחות לטובת מנוחה קטנה ממגפיי הלא נוחות. אתם מבינים, למרות כל ההתקדמות שהמין שלי עשה בשנים האחרונות, כדוגמת גברת אריסון וגברת רייס, אנחנו סך הכל המין הלא פרקטי, ונעלי ההתעמלות שלי לא באו בחשבון, כי סך הכל אין אני רוצה לגדל זין,לגדל את החזה שלי היה מעודד אותי הרבה יותר. מצד שני, היותי הבן אדם היחיד ששרירי רגליו לא נתפסו, הצליח לאזן את האגו המשתוקק להיות ספורטיבי שלי.
באותו היום השני, שבו האדרנלין החליף את הבירה, הצלחתי סוף סוף ליצור קשר עם ידידי הטוב תומר, אשר בניגוד אליי ולאחוות הבירה שאליה הצטרפתי, הגיע לאחר טיול לאמסטרדם וזכה לתפוס אזור קמפינג קרוב ויעיל, ולאחר החלפת לא מעט שיחות טלפונים מבולבלות של אנשים מאותגרים מבחינת חוש התמצאות, הצלחנו סוף סוף להיפגש בכניסה למתחם הפסטיבלים.
לאחר מספר שיטוטים בין הבמות והדוכנים, שכללו בין השאר פרידה זמנית לטובת הטבע שקריאתו דחפה אותי לבזבז חצי יורו בהיעדר מקום אינטימי בצל השיחים באזור המתחם הפסטיבל שהיה מאפשר לי להתייחד לרגע עם הנוזלים שלי כמו טום-בוי טובה, התנהגות ספורטיבית וחינמית שהיוותה את שיטת הפעולה שהתמדתי בה במהלך הפסטיבל בגלל סירובי החד משמעי להשתמש בשירותיו של הקראפטורי הכימי (רק למקרה שתהיתם), פנינו סוף סוף לתפוס עמדה אידיאלית, בשורה השנייה צמודים כמו חיות טרף לגבם של ילדודס ספרדיים, כדי ליהנות מהופעתם של נוורמור. ואכן נהניתי, למרות שלא זיכיתי לשמוע את מרבית השירים המועדפים עליי, למרות היחס הצונן במקצת שלי כלפיי החומר החדש (שעדיין שולט), ולמרות שהגיטריסט המחליף התרכז יותר בשרירי הידיים שלו מאשר בנגינה עצמה, ולא שהיא הייתה חלילה גרועה, התפרעתי עד כמה שמרחב המחייה הזמני שלי אפשר לי, שרתי, תמכתי בגולשי קהל כבדים ומסריחים עד כמה שיכולתי, עשיתי מחוות מטאל פנטיות למצלמה ועליי לציין שככל הנראה אילו הייתי נדרסת באותו הרגע, הייתי מתה מאושר כמו בן אדם במשבר גיל העמידה, שמקבל התקף לב באמצע האורגזמה.
עליי גם לציין שוויתרתי,ללא היסוס וחרטה על ההופעה של אופת', אני משתעממת מהמוזיקה שלהם ואתם מוזמנים ללעוג לי כמה שתרצו, אולם לפי דעתי הלהקה מוכיחה כי כישרון וטכניקות נגינה לא תמיד מספיקות כדי להעביר את העוצמה ואת הרוח, אז תהנו אתם אם תרצו, היה לכם מקום פנוי אחד יותר בקהל.
הלהקה השנייה ששעממה אותי באותו היום הייתה אין אקסטרמו. אמנם אין הם ריגשו אותי יותר מידי בבית, אולם בזכות ההתלהבות הקולקטיבית מהם ומחמת החלילים שלהם, ציפיתי לקבל אנרגיה כלשהי בהופעה. אבל למרות שחלומות מתרסקים, בהחלט קיבלתי את הפיצוי האנרגטי שלי למחרת בזכות ענקי הדת' מטאל מורביד אנג'ל וארץ' אנמי למחרת. אין לי הרבה מה להגיד על ההופעה של מורביד אנג'ל שלא הייתם מנחשים בעצמכם במקרה ואתם חובבי הלהקה, האדמה רעדה, הסולן הקלאסי דפק את ראשינו, זיין את אוזנינו ואת הקרקע רווית הזיעה שמתחתינו כמו כוכב פורנו על ויאגרה, למרות שהאדרנלין היה נטול כימיה לחלוטין, אצלי לפחות, והדבר המעצבן היחיד היה זוג אידיוטים שפשוט סירב ליהנות מהשירים ודרש, בצעקות מפונקות, לשמוע את גד אוף אמפטינס החרוש.
ישנם אנשים הטוענים כי ארץ' אנמי נחשבת ללהקה אדירה רק בגלל שהגראולים שלה נובעים מתוך גרונה של נקבה, אולם אין אני מסכימה לטענה זו. ולמרות שכשאני שומעת את האלבומים שלהם המין של הסולנית לא מזיז לי את השחלה השמאלית (רק קצת את הימנית), אתם לא יכולים להתעלם מהעוצמה, מהאנרגיות, משפת הגוף האימתנית של בחורה כוסית זו, וכמה נהדר היא מיישמת את תפקיד הסולן על הבמה, you rule sister.
לצערי פספסתי את ההופעות של פינטרול ומוטורהד. זמן מה לפני ההופעה של מוטורהד החלטתי לתפוס תנומה קלה למען שיחזור האנרגיות שלי, לא היה יותר מחצי אחוז אלכוהול בדמי ולא הייתה טיפת שקט מחוץ לאוהלי, אולם הצלחתי להירדם כמו גופה.כשפקחתי את עיני שמחתי לגלות כי עדיין לא החשיך לגמרי בחוץ, ואור הדמדומים הקלוש אף אפשר לי להתמצא באוהל ולהזדרז להספיק להופעות, אולם אימה ותדהמה אחזו בי כשזחלתי החוצה וגיליתי, ללא שום ספק, כי אין אלו הדמדומים אלא השחר של יום המחרת. מסתבר שבזמן היעדרותי ממלכת הערים, הרס וחורבן התרחשו מסביבי, תא הקראפטורי התהפך, וקרון כלשהו, או מכונית, או מה שזה לא יהיה, נשרף קליל בלהבות ה-Immolation, או סתם וואנדליזם של שיכורים. מסתבר, אגב, שהכבאים זכו לפופולריות לא קטנה וכולם מיהרו להצטלם איתם.
וכך פגשתי את הבוקר שאחרי, שטמן בתוכו אכזבות, ויחד עם זאת, הסתדרתי

Epilogue 1.669
אני חושבת שבנוסף למוזיקה והאספקט החברתי, מאפיין נוסף של הפסטיבל שראוי להתייחס אליו הוא שתיית הבירה. צהבהבה ובהירה, בכוסות פלסטיק בעלי לוגו של וואקן, יקרה יתר על המידה ונחשקת על ידיד כולם מפאת חוסר ברירה והיעדר מים מינרליים זמינים, היא זרמה כמו מפלי הניאגרה הגרמניים, מעין מערפל ומתחזק אדרנלין. אולם לאקלים הגרמני הייתה השפעה מוזרה על הגוף האנושי, ואני מוכנה להישבע שכמות הנוזלים שיצאה מגופינו, עלתה בהרבה על כמות הנוזלים שנכנסה לשם. לכל אורך השבילים שבאזור הקמפינג עמדו שורות של גברברים משתינים, כמו פסלים של מזרקה שובבה במיוחד. העניין היה מסובך במקצת עבור הבנות, אולם בהיעדר ביישנות (ואילו הייתם רואים את התלבושות, הייתם מבינים כי ביישנות ומטאל לא הולכים ביחד), תמיד אפשר היה למצוא שלל עצים ושיחים רעננים. גל החום שפקד את אירופה ונטש בהדרגה עם הגעתנו ואיסור על הכנסת בקבוקים למתחם הפסטיבל מלמד על חוסר אחראיות מזוויע מצד האירופיים. אני מתפלאת שכל הקהל העצום הזה והחלק הפחות מסודר כלכלית שלו לא התייבש למוות. אבל חושי ההישרדות פועלים מצוין במצבים מעין אלו, ואני יכולה להעיד על כך בעצמי בהיותי מסוגלת כל פעם מחדש למצוא בדרך פלא את המסלול הנכון לאוהל שלי. לצערי אותה הימצאות אינסטינקטיבית של רגלי לא עזרה לי במיוחד למצוא את האזור של תומר, ולפיכח לאחר ההופעה של נוורמור איבדתי גם אותו. אגב נוורמור, אני חייבת לציין שהתנהגותו של וורל על הבמה תאמה להפליא את הציפיות שלי. משעשע לחלוטין. הצטערתי על היעדר האפשרות שלי לדבר עם הלהקות ולגלות את האנשים שמאחורי המוזיקה. אני לא עיתונאית, אני לא צלמת ואני לא מזיינת להקות, ולכן נמנעה ממני הכניסה לבאק סטייג', מה שגרם לי להתמרמרות מסוימת, ויחד עם זאת, הגעתי לשם המוזיקה, אני מניחה שבכך זה מסתכם. בקהל, אגב, ראיתי מעט מאוד אנשים עם כרטיסי הכניסה לבאק סטייג' על צווארם, וחבל, אבל אני מניחה שבמידה מסוימת, תעשיית המטאל יכולה לפעול על אותם דפוסי ההתנהגות של כל חברה אחרת, עם קונוטציה ישירה להתנהלות של חיי החברה בתיכונים ממוצעים, שבהם האנשים מדורגים לפי הפופולריות שלהם. אבל אני סתם מתמרמרת.
עוד אנקדוטה מוזיקלית ששכחתי לציין היא ההופעה של צ'ילדרן אוף בודום. אפילו אם בדומה אליי, אוזניכם רגישות במיוחד למונוטוניות, הייתי ממליצה לצפות בהופעה, ויחד עם זאת, להתייחס אליה יותר כמופע תיאטרלי מאשר הופעה לשם המוזיקה בלבד. אלכסיי וחבורתו יודעים לתת שואו שלא היה מבייש את מארקי מארק בתפקידו בסרט רוקסטאר. הסולן בהחלט היה יכול להתחרות באנג'לה בתואר הכוסית של הפסטיבל, והשד יודע שהאיילנר שלו היה הרבה יותר מושקע. תמוהה הייתה בעיני המכונית שקישטה את הבמה, והקלידים ההפוכים, אולם אין זה תפקידי להעביר ביקורת על אביזרי הבמה, הרי נהניתי מהויזואליות, ואף המוזיקה לא הטרידה אותי במיוחד בהיותי עייפה וסחוטה. ואם כבר כוסיות, אמנם השאיפות שלי אינן קשורות כלל וכלל לחיצוניות, אני מעריכה אנשים שיודעים מה הם רוצים ומתקדמים להשגת מטרותיהם, ולפיכח, כל הכבוד אנג'ל. למרות שכלל לא זכיתי לראות מטאל דרים גירלז במתחם הפסטיבל, אני מניחה שזה בהחלט יותר נוח מאחוריי הקלעים.
ולסיכום, אם תהיתם לגביי המרצנדייז החדשים שלי, בסופו של דבר אכן הצלחתי למצוא את עצמי במטאל מרקט ואף רכשתי לא מעט פריטים מעניינים, למרות ששנה הבאה אני אעדיף להשקיע כסף זה בשק שינה יקר ומחמם. הקור בלילות הוא בלתי נסבל, ובגלל שלא הצטיידתי במספיק בגדים חמים או זכיתי לקבל חיבוקים, התחת שלי קפא מקור, ובנימה זו אני אסיים את החפירה הזו.