אני יורק!

Black Lips - Let It Bloom

In the Red Records
2005

ה-Black Lips, אחת ההחתמות האחרונות והמוצלחות של גרג שואו, עשו זאת שוב.
גרג שואו יזכר, כנראה לנצח, כאיש שהביא לפריחת גל הגאראז' השני בשנות השמונים וזה ש"גילה" את ה-Black Lips. אומנם Let it Bloom יצא בלייבל In the Red, אבל את האלבומים הראשון והשני שלהם הם הוציאו בלייבל שגרג שואו הקים, Bomp Records. שתי מתנות כאלה ויצירת המופת הזו הם כבוד אדיר ומפעל הנצחה לפועלו של שואו ולתרומתו לעולם המוזיקה.
וזו רבותי, יצירת מופת. כזו שיציינו בעוד כמה שנים כאחד מהתקליטים הכי חשובים שיצאו בעשור הזה לבטח. אני מאמין שכל אחד יכול לחשוב לפחות על תקליט אחד שהוא יכול להצהיר עליו כעל תקליט ששינה משהו בחיים שלו, תקליט שהיה כל כך חזק עד שאפילו הצליח לגרום לו לעשות דברים לא רצוניים. כשאני שומע את ה-Black Lips עוברת בי המחשבה לקחת גלון דלק ולהצית את כל התקליטים שלי במדורה נאה לכבודה של הלהקה המדהימה הזו. הכאוס, האנרגיה, הפסיכיות והגאונות שיש במוזיקה שלהם משאירה אותי לפעמים מחפש חמצן באוויר…המוזיקה שלהם גורמת לי להתקפים של קפיצות פרועות ודחף בלתי רצוני להרים את הידיים ולהרביץ, לחרבן ולהשתין על העולם.
מדהים אותי איך אנשים כל כך צעירים כמו ה-Black Lips הצליחו ללכוד את תמצית תמציתה של מהות ה'אמת רוק'נ'רול'.
נראה לי שהפחד האישי שלי שכולם יגלו אותם ואז הם יתקלקלו, יכול להמתין בינתיים במגירה. אין מצב שההמון יוכל להתמודד עם כזו אמירה חזקה, שלא לדבר על הקלטות המרתף שלהם שיגרמו לרוב האנשים לא להבין על מה פה מדובר בכלל.
אם נדבר על קהל היעד שלהם, גם פה ה-Black Lips נופלים בין הז'אנרים. אנשי הגאראז' יגידו שהם Lo-Fi מדי, לא יודעים לנגן, ובכלל, פרועים מדי ואילו הפאנקס יגידו שהם סיקסטיז ושהסאונד שלהם פסיכדלי מדי (לא לשווא ה-Black Lips מכנים את המוזיקה שלהם Flower Punk).
ה-Black Lips עצמם וודאי יגיבו בעוד ממה שהם עושים כל כך טוב- רוק'נ'רול בסיסי שנשמע כמו מוטציה בין ה-Germs לאוספי גאראז' משנות השישים (Back from the Grave וכדומה), כמו פאנק שבלע הרבה סמי הזיה עם המון מודעות עצמית והומור מושחז.
אני אישית מרגיש שהם ממשיכי הדרך הטבעיים של ה-Seeds (סקיי סקסון)- להקת קאלט מוזיקלי מהזן הנדיר כל כך, מאלו שתופסים אותך מהופנט.
התקליט הזה ספציפית תופס אותך בוו מאונקל וחד ישר מהפתיחה… Sea of Blasphemy מתרסק לך בפנים בגיטרות אלימות ושירה מסטולה מאונפפת, Boomerang הוא "להיט" עם גיטרה ממסטלת כש- Hippie, Hippie, Hoorah לוקח משם אפילו למחוזות יותר ממסטלים עם לופ הגיטרה הפסיכדלי ואווירת ההזיות הקשה שיש באוויר. Everybody’s Doin' It הביקורתי-לא אכפתי מול Feeling Gay שלא יפסיק להזדמזם לכם בראש ויביא לכם צביטות אקראיות בתחת מכל מיני תל אביבים שילכו לידכם ברחוב. Gentle Violenceשיגרום לכם לזעוק ו-She’s Gone הכל כך גאראז' סיקסטיז שקשה להאמין. Dirty Handsנשמע כמו קריצה מתקתקה עם מילים רעילות ושירה עקומה ו- Workin' יקפיץ לכם את הראש כמו קלימרו מצ'רנוביל… שישה עשר קטעים של שלמות.
בזמנים בהם אתם יכולים להשיג תקליט בלחיצת כפתור ובחינם אל תחמיצו את ההזדמנות להשיג כזו יצירת מופת.

טקסטים נוספים של Astro Boy

• ראס מאייר - February 16th, 2006