אני יורק!

מחשבותיו האקראיות של נזיר עליז

29 באפריל, 2008 | מאת Chaim Drishner |

מאת : יורי ארקדין
מתוך: ארבוס מגזין

תרגום, שכתוב, צנזור והבהרות: חיים דרישנר

"צבעיה האמיתיים של האנושות, אלה הנראים לעינינו – חוסר התקווה המתפשט, טבעו חסר ההגיון של כל דבר, חוסר הרציונליות שבתשוקתו האובססיבית של האדם להצדיק כל מהלך בהתנהגותו…"

נראה כי לכל אשר אפנה, נתקל אנוכי במכשול המקשה על חיי. אין מקום בו ניתן למצוא שלווה, אין מרגוע לשכל. אנשים מתרבים סביבי כארנבות; חגיגה אבסורדית הנחגגת על ידי שוטים חסרי דעת. כל לידה היא סיבה למסיבה נוספת, לזדון וקנאה, עליצות וצחוק. צחוק זה נמתח ומתקרב אל בית-הלוויות מיד לאחר הלידה. עם כל לידה, ארון קבורה חדש נמצא בתהליכי הכנה, רווח נוסף, סיבות נוספות לחגוג, לעורר זדון וקנאה. כל הריון הוא ניצחון אוטומטי. מחזוריות של מפלצות המנציחות כאב וחולי וסכלות, באוהבן כל רגע מזה.

לא קיים מרגוע, אפילו במוות. במוות אין מנוחה באופן מיוחד. אנו מאבדים עניין כאשר הדמות על מסך הטלוויזיה אינה מתחלפת לאחר שתיים, שלוש שניות, כיצד זה נוכל למצוא הנאה בצפייה במסך ריק לנצח? נתקל אתה בשעמום בדמות הסטטית, נתקל אתה בדבר האיום ביותר שתוכל לדמיין: העצמי. הפתרון הוא הסתרת חולשה זו בכל מחיר; קנה צעצועים, קנה אביזרים. שמח בשמחת זוהרם והמשיכה המשכרת אליהם. השהה את השניות שלפני המוות, השאה את התחלואה והמורבידיות. עשה כל שתוכל בכדי לא לחשוף את היותך בן-תמותה. זה משאיר את כולנו בעמדה שווה, ללא היכולת לגבור איש על רעהו. זה פרברטי מכיוון שזה מציאותי. הצורך הדמיוני הוא היחיד המעסיק את מחשבותינו, ומחשבות נטועות אלה חייבות להישמר במוחנו על בסיס קבוע ומתמשך מפני הפחד מהתהום הפעורה. יהיה זה בטוח למדי לטעון שהדבר ששומר על התלהבותי בציביליזציה זו של בובות-קרטון – הנה בדיוק תהום זו, והדופק הסוטה, הקצב הסוטה שמסתתר בצלליות שמעבר. כל הפרסומות הסכריניות הללו, כל הברכות והאיחולים הלבביים – מה אלה אם לא ממתיק מלאכותי מרגיע? זהו קולה של האפלה, של החורבן, קולו של חוסר הרציונליזם המוחלט וחוסר-הדעת, המניעים מנוע זה. בהיותה כזו, אי-הרציונליות הוא הנראה בעיניי כיפהפה בכמה מקרים, אך בה בעת, בעולם המעשי באופן הפיסי והמוחשי (יש שייקראו לו, אופן מסחרי או מרקנטילי), מפחיד הוא אותי עד מאד. מתי היתה הפעם האחרונה בה הרגשתי כאילו נמצא אנוכי בבית חולים לחולי נפש, מוקף בבלתי שפויים הקליניים? מתי לאחרונה חשתי כאילו נדחף אני לבית החולים הפסיכיאטרי נגד רצוני? שלא הושארה לי ברירה אלא לקבל זאת, שאם לא כן, אסבול מייסורים קשים עוד יותר?

כאחד שחולק כבוד מסוים למקריות, יהיה זה הגיוני להסיק ששאט-הנפש תהיה התגובה ההולמת לעניינים שכאלה. אכן, הרגשה לא מפתיעה תהיה זו בעבורי, אלא שהיא מגיעה לעתים רחוקות. ומדוע תחושה זו מגיעה באופן לא-סדיר ונדיר כל-כך? מערכת הגנה מצדי, הרגל…זו המסקנה ההגיונית. הרגל טוב למדי, חלק יטען. הפסיכולוגים שלנו יצדדו בכך, בעובדה שזו צורה של אשליה עצמית, הולכת שולל עצמית, צורה עוצמתית של הכחשה עצמית שחייבת להמשיך בכל מחיר. תכונות אלה הנן חיוביות ואין בהן אלמנט מזיק, מלבד בתקופות הרעות; בתקופות דיכאון, טרגדיה, טראומה, שינוי תפיסה מהפכני במוחו רדוף הדעות הקדומות של מישהו. האשליה, בעתות כאלה, מתגלה לפתע ללא מיסוך. אני חייב להודות שאני מוצא הנאה מסוימת בדיכאון שלי, כיוון שהוא מגלה לי, לזמן קצוב, שאני חי בחלום, חיי חלום, ואלה שעימם אני חייב לחלוק בעל כורחי את החיים על פני הכדור הזה – נמצאים עמוק בחלום עוד יותר חסר תקווה מזה שלי. לא ארצה לעולם להיות נטול דיכאונות אלה שלי. יהיה זה בלתי אנושי לשלול אותם ממני. לא אנושי במידה שווה להעמדת הפנים כאילו אין הם קיימים כלל. אך זו, העמדת הפנים, הנה דבר מושרש ולכן – מקובל.
כל גילוי מוסריות, תכונה ששובחה והוללה במהלך ההיסטוריה, תכונה שהפכה להיות בלתי אופנתית לחלוטין, כיום. האם תהיה זו קביעה מגוחכת למשמע אוזניים? מוסריות בפירוש הקלאסי שלה הנה משהו מיותר כיום. זו תכונה חסרת תועלת כל עוד היא איננה מצרך הניתן לשיווק. זהו "צלצול בפעמונים", היסח דעת ובידור נעים עבור האספסוף. ומי הוא ההמון? חשוב יותר לשאול: מי אינו ההמון? בכל מקום אני פוגש את שפת השוק. זה גורם לי להקיא. מציאות מסחרית ניטעה כה עמוק בהכרתו של האדם, שנראה כאילו כל גילוי של תוכחה, כל מילה בה אימבצילים אלה משתמשים, מחוץ ובתוך חוג מכריהם, היא פשוט בקשה לקבלת או דחיית מוצריהם, יהיו אשר יהיו. אני מניח שגם הם לא יודעים מהו אותו "מוצר" אותו הם מנסים "למכור". כאשר לא קיימת כל אופציה אלא להמשיך ולדחוף ולשווק את ה"מוצר" הזה, לא נותרת בידם ברירה אלא לעקוב אחר האינסטינקט. והם מרוצים לגמרי בחוסר הברירה הזה, שלהם, אותו הם מכנים בטעות "עצמאות אמיתית". כל המבנים האלה שאנו רואים, כל המוסדות הללו, מהחשובים ביותר כביכול, ועד לזניחים ביותר, מבתי-סוהר ועד לדוכני ממכר נקניקיות… הם מדברים אליי אודות מוגבלות, אודות ריתוק ומאסר מקוללים – ובדרכים רבות. קיים בי המושג הקלוש אודות הפוטנציאל הטמון בשכלו של האדם. יהיה זה בלתי הוגן מצדי להתייחס לעצמי כאל נעלה יותר מאחרים, על כל המשתמע מכך, אך אוכל בוודאות לומר שמצוי ברשותי דמיון מפותח, מפותח בהרבה משל הרוב. אני תוהה לגבי האפשרות לפגוש אדם שיוכל לגרום לי להמריא, לעוף הלאה, מכאן. אדם שיוכל לפתוח דלת לעולם אחר, עבורי. זה אפשרי. מה שגורם לכך להפוך לאפשרי הוא זה שמכאיב כל כך. כולנו עולמות אינדיבידואליים. לכולנו סודות רבים, סיפורים רבים, חזיונות, מראות וטעמים לרוב, כל אחד מהם כה ייחודי לנו וזר כה לשכנינו. זהו חלק ממה שמפריד אותנו מהקופים – חלומותינו, צבעינו הנסתרים, שפתינו הסגולית, המיוחדת רק לאני העצמי שבתוכנו. לעת עתה השער נעול. כולנו אימפוטנטים בדבר שינוי המצב. לכן הכל נמצא כעת במצב של הנצחה-עצמית. השערים נעולים מכל הכיוונים, מודבקים האחד לרעהו על ידי שיכבה עבה של פחד ויהירות. הפחד מקידום ומגוון, הפחד מדחייה. יהירות שנוצרה על ידי פחד וחוסר ביטחון. יהירות שיכולה להשתנות מפעם לפעם, אך אינה יכולה לטעות לעולם.

"התעוררתי עם הרגשה של מפקח, הצופה על מהלך ההיסטוריה ורושם את כל מהלך קורות חייו של האדם משחר קיומו, אך משכלל כל זאת לכדי מילה אחת. ותהיתי מה תהיה אותה מילה…"

מסחרי, מסחר…קיימות כמה אפשרויות לפרש מילה זו. האחת תהיה סחר-חליפין: העיסוק בקניית ומכירת סחורות, והעברת כסף או יחידות תשלום מסוימות, מיד ליד, כאמצעי להשלמת וביצוע סחר החליפין ותו לא. לכולנו קיים הצורך במספר תנאים בסיסיים: מים חמים, אוויר נקי, מזון, תרופות, דיור הולם. אלה הם צרכים אלמנטריים המשותפים לכל בני-האדם. מהו 'מצרך'? מצרך הנו משהו מועיל שהומר לכדי יתרון 'מסחרי'. המילה היא 'יתרון'. למי היתרון שייך? האם שייך הוא לי, כצרכן? או האם שייך הוא לזה שמוכר את המצרך? הייתכן שהיתרון שייך לשנינו? לא. לא יהיה קיים יתרון לשני הצדדים מכיוון ששנינו ניזונים האחד מהשני כמו שני טפילים. ומהו היתרון בדיוק? יתרון הוא רווח, ורווח ברמה החומרית הוא יותר מאשר 'רווח בלבד'. מסחר הוא מסחר בלבד, רק עד לנקודה שמעבר לה הוא מפסיק להיות מה שהוא: לסחור בלבד. זו ההגדרה הראשונה. ההגדרה השנייה, העכשווית יותר, ולכן המדויקת יותר: מסחר הוא החיפוש התמידי והבלעדי אחר רווח, רווח אישי, כמטרה והתמריץ הבלעדי. כל מטרה אחרת, משנית בחשיבותה. אם נכונה הקביעה שהגדלת ההון האישי היא מעשה 'אגואיסטי', אזי כל התרבות המערבית מקובעת בפעילות מתוכננת של אנוכיות. דגים הבולעים האחד את השני הוא כל מה שאנו רואים, לכן לא מפתיעה תהיה התובנה שאנו חיים בעולם של דגים שמנים, ושמקומם של הדגים הקטנים באקווריום – הולך ומצטמצם. התנאים המוקדמים להפיכה לדג שמן: כושר התגנבות, ערמומיות, רמאות, כוחניות, גזל וחוסר-הכרה. התוצאה: עולם יפהפה בעל היכולת להבחין בין מציאות לפיקציה.
אני חי בעולם במקום כל שהוא בין שתי הגדרות אלה של המושג 'מסחרי'. שמורה לי הפריבילגיה לשחות מצדו האחד של מיכל המים לצידו האחר, לעתים אין זו אפילו פריבילגיה אלא צורך כפייתי בלבד. אני יכול לשלוט על כך בערך כמו שאני שולט על מה שאני אוהב או שונא, רוב הדברים ניתנו לי מאשר פותחו או הומצאו על ידי. עולמי מחולק, אך העולם הבדיוני נשאר סגור הרמטית לבעלי-החוליות הקטנים שסביבי. הדגים הגדולים אוהבים לשמור על הטריטוריה שלהם מאובטחת.

אני מתעב דגים גדולים.

הם פוגעים בי באופן בלתי ישיר, כדוריהם ניתזים מן הקירות ונופלים אל תוך מי-השתייה שלי. על ידי פגיעה באנשים שסובבים אותי, על ידי מחיקת תודעתם, משפיעים הם גם עליי. גורם סיבתי שאינו קשה במיוחד למעקב והגעה לשורשיו, המתחיל ביצורים הגדולים (שלמעשה הם קטנים ביותר, רק נראים גדולים באמצעות אשליה אופטית) ונגמר ביצורים הקטנים ביותר, והפוך.

מדוע אני כה מתנגד לפגיעה? האם אהבתי העצמית כה חזקה? עם השנים, פיתחתי תחושת דחייה עזה לכל דבר 'מסחרי' כפי שהוא נתפס כיום במשמעותו, וזה מכיוון שאני אכן אוהב את עצמי מאד. אם אני אוהב את עצמי, בהכרח אני אוהב מאד את כל המין האנושי אליו אני שייך, בהיותי חבר בו. זהו אבסורד. איני נהנה מכל ספר בו אני קורא, אני נהנה רק מחלק מהספרים. כיצד אני יודע? קראתי כמה ספרים שהשאירו עליי רושם רע. עד כמה רע, מה כוונתי באומרי 'רע'? כוונתי לספרים שהשהו את התפתחותי, ספרים שהשרו עמידה במקום ומוות, מטפורי ולאו דווקא מילולי (הרע שלי לאו דווקא יהיה הרע שלכם). מוות? האם לא עדיף שהכל סביבנו יהיה מת וחסר-מודעות עצמית? לא רק שישנו יותר מרווח מחייה כך, גם קל יותר למכור מוצרים באופן שכזה. חברה מסחרית מושלמת היא חברה מתה (חברה במובן הסוציולוגי של המילה, לא במובן המסחרי שלה). אין מודעות מרגיזה ומיותרת המפריעה לתהליך המכירה, אף אחד לא שואל שאלות, אף אחד לא צריך לתת תשובות. המילה 'מניפולציה' חסרת ערך ומיותרת, לא צריך לבצע יותר מניפולציות על הצרכן המת (שוב, מוות מטפורי, ומטפורי בלבד!)… והדגים השמנים לעולם אינם שמנים מספיק. תאוות-בצע היא האלוהים של החברה המודרנית. שעמום הוא האויב. ההגדרה הראשונית של משמעות המילה 'מסחר', אינה תקף עוד עבור החברה הצרכנית המודרנית. עברנו מזמן את הנקודה של צרכנות ומסחר בצרכים הבסיסיים. אך מה הם צרכים בסיסיים? צרכים המומצאים על ידי מישהו? מי קובע? מי שומר על שיווי המשקל המטורף הזה? עלינו להרוס את המאזניים. קיום-עצמי ועצמאות, תפיסות מהם מתעלמים ואליהן מתייחסים כמיושנות. הדברים המטורפים הם אלה המכאניים, אלה הקיימים ללא היכולת העצמית להגבלה ועצירה. החברה המסחרית מטורפת. המסחר עצמו כבר אינו רלוונטי אפילו. המושגים 'היצע' ו'ביקוש' ניטעו והושרשו כה חזק בתודעתנו שמחיקתם לא תהיה משימה קלה. לכל דבר ישנו מחיר. אין ארוחות חינם. ותהיו בטוחים שאני חושב כך.

אהבה ושנאה מתגוששים יחדיו, זה עם זה, כל יום, בחברת השוק החופשי. האהבה העצמית היא החוק הבלתי כתוב: חברה נרקיסיסטית, חברת השפע והנוחות. העבודה היומית, אליה אנו הולכים כל יום, היא קשה אך הכרחית: קנו על מנת לשכוח, עיבדו על מנת לקנות, קנו על מנת לעבוד. העולם הוא קבוצה אחת גדולה: כל עוד יש לכם סכום הכסף הנכון להצטרף אליה.

חוסר-וודאות הנו מסוכן למסחר, כך גם הספקנות והפקפוק, לכן יש לעקרם מן השורש. אדם שמוצא חיסרון בקנייה ומכירה רק כדי לספק את צרכיו הבסיסיים, ובדרך כלל במחיריהם של אחרים: ראייתו מבוססת על אשליה. שיווק אינו בהכרח מצריך פגיעה כל שהיא במישהו. הוא יכול להיות בטוח, בלתי-מזיק ותואם למנהגים והגינונים המקובלים. תוצאותיו משניים בלבד ובלתי חשובים עבור אלה החיוניים המוחלטים. אין היגיון בלשנוא משהו באופן לא-אישי, אך ישנו היגיון בלשנוא משהו שהורג באופן בלתי מובחן. ישנו היגיון בקיום-עצמי, בהגשמה-עצמית, בהתמדה והנצחת החיים. זה הגיוני משום שכל מה שאנו אוהבים אמור להיות הגיוני.

כל אשר כתבתי בשורות אלה היה בלתי-הגיוני באופן הגיוני. דבר אינו משמעותי מלבד אלה המייצרים כסף. לכל דבר קיים המחיר עבורו. אין ארוחות חינם. והיו בטוחים שאני חושב כך.

טקסטים נוספים של Chaim Drishner

• להתבונן באלטרנטיבות (בחברה צרכנית חסרת דעת) - March 15th, 2008
• על מיזנטרופיה וצביעות - March 15th, 2008
• ג'ואל-פיטר ויתקין - February 16th, 2008