אני יורק!

Boris - Pink

בעולם של בוריס אנחנו טינאייג'רים לנצח. אבל לא מהסוג המבאס, שצורח בסינמה סיטי ועושה רייסים מפגרים בכביש מעלה אדומים. טינאייג'רים מהסוג הקול. ולא קול כמו אבריל לוין הפקצה המזוייפת, הו לא. בוריס הם הדבר האמיתי. בתקליט האחרון שלהם "Pink", שיצא עכשיו בארה"ב, הם הצליחו להגשים את קלישאת הרוק המושלמת: להגיע לנעורים נצחיים.
קחו לדוגמא את השיר השביעי, "Pseudo-Bread": מין פצצת אנרגיה חסרת מעצורים, המנון חדר-שינה מושלם. החלק הראשון של השיר מורכב מרצף של ואן-ליינרז, שורות כאלו שצועקים מאחורי דלת סגורה על ההורים, על הבוס המסריח על מה לא…ואז מגיע מין פזמון Pאנק מלודי וסוחף, שגורם לך לשיר בשכנוע טוטאלי את ההברות היפניות חסרות הפשר (כי יפנית זו שפה חסרת פשר. סוג של קישקושית למתקדמים), ופתאום העולם כולו מתמוסס ונעשה לחדר שינה אחד גדול. או "Farewell", השיר שפותח את האלבום, שמרגיש כאילו המציאות נתקעה על סצנת הסיום של "דוני דארקו".
בוריס פשוט הבינו את מה שתמיד בלבל את כולם. העיקרון הוא לא "חיה מהר, מות צעיר". אם אתה רוצה לחיות מהר, כדאי שיהיה לך משקל. הרבה משקל. אם לא תהיה כבד מספיק, החיכוך ישרוף אותך. אבל אם יש לך משקל, אם אתה כבד מספיק, תוכל להמשיך עד אין קץ: "מהר! מהר יותר! מהר יותר!!". ולבוריס יש משקל. הגיטרות הפאזיות שלהם מכוונות נמוך, מוכפלות בדייקנות על-ידי באס שמפמפם מלמטה, ותופים במהירות ועוצמה של פרופלור. המבקר Thom Jorek מ - AMG הגדיר זאת במדויק: הסאונד הזה הוא רמה חדשה של "כבד". בוריס פשוט רצים. לא מחכים לך שתבין, לא נותנים לך לחשוב.
העולם של בוריס הוא כמו מערבל בטון שגנב לך את החברה. לא מהסוג הכתום והמגעיל. המערבל של בוריס הוא מערבל מרוץ חדש ונוצץ. אתה רודף אחריו, ובמקום להשפריץ לך חתיכות חצץ על האוטו, הוא שופך לך על האוטו תערובת משובחת של כל להקות הגיטרה שבעולם. אתה נוסע, ומדי פעם עפות לך חתיכות של Sonic Youth מעורבבות עם My Bloody Valentine, או שנמרח לך Danzig על החלון. האמת היא שיש ביפן מפעל שכבר שנים משכלל את הליין הזה של מערבלי בטון. בהתחלה עם הדגם Towa Tei, בכלל לא כל-כך הצליח להם. אחר כך הם הוציאו דגם בשם Cornelius שבאמת ירק גם הוא תערובת משובחת, אבל הוא היה מין מערבל בטון צעצוע, חמודי כזה, ולתערובת שלו היה ריח מעיק של ארנבונים. לתערובת של בוריס יש ריח של בוץ. ומלט. לפעמים הם נשמעים כמו התקליט שצ'ילי פפרז מעולם לא הקליטו מנוגן על-ידי Soundgarden, והנה ריפ גיטרה שיכול היה להיות מוטורהד, אלא שהתוף מרים הזה ברקע לא כל-כך מסתדר שם. אופס. כמעט נשבר לי החלון מחתיכת Nirvana.
אבל העולם של בוריס הוא גם עולם מפוכח. כי להיות תקוע בעולם הנעורים הנצחיים זה לא פיקניק. זה להיות תקוע בגיהינום. לכן גם העיצוב הוורוד של סטיבן או'מאלי, איש Sunn ((O, הוא כל כך קולע. התמונה מאחור מראה את שלושת הבוריסים עומדים, עצומי עינים, שלווה שמימית נסוכה על פניהם. על העטיפה הקדמית מלאך שאול צעיר וחסון שואב את נשמתו של איש זקן וסובל. הניגוד הזה נוגע בסוד הדיאלקטי של ההצלחה של בוריס. כי אוקיי, אז הם יכולים לדחוס את איגי פופ וIsis לתוך דקה וחצי של רוק מזוכך. סו וואט? זה בכלל לא העניין. לאורך ההיסטוריה של הרוק, להקות הגיטרה הגדולות באמת ידעו לתת לכוח של הסאונד לטלטל את החומר הזה שבין האוזניים באיזו דרך לא ברורה, שמצליחה לקבצ'ץ' את הלב. את מרבית שנות קיומם בוריס בילו במחוזות הפסיכדליה והדרואון (Drone - זמזום ארוך ומתמשך של צליל, בדרך כלל נמוך ועמום, בגובה קבוע שאינו משתנה). בסבלנות, למדו איך להעמיס עוד ועוד מטען על הסאונד שלהם. כשגילו שכבר אין יותר מקום למערבלי בטון על הכף הנגדית של המאזניים, פרצו בשעטה המטורפת שלהם. לנו לא נותר אלא לרדוף אחריהם בדרך לנעורים הנצחיים.

Pink", Boris, Southern Lord", יבוא: אם.סי.איי