אני יורק!

פילוסופיה של הטכנולוגיה - טקסט ניטשאני על משהו

איכשהו במהלך כל שנת הלימודים הזו אני רוצה יותר ויותר לעזוב את כל העניין הזה, אמנות, מחשבות על דברים שלא נמצאים שתי מטר ממני, והאשם הגדול – מנשר. והכל בגלל שהבטחתי לעצמי פעם שאני אסיים את זה, ובתום הלימודים אחליט מה אני עושה הלאה. ואת הטקסט הזה אני לא רוצה לכתוב בשביל להוכיח למישהו אחר שאני מסוגל לכתוב טקסט ניטשאני, גם אם אני לא. המרווח שמכונה "הבנה", בנושאים ומושגים שמרחפים כה גבוה מעל פילוסופיה - דקיק, ואני לא יותר לעמוד על חבל מתוח.

אני לומד, לאט לאט, בעיקר על שפת מדרכה, בזמן הרמזור.
הנה, זו אלימות. מופעלת עלי אלימות כשאני מחכה לאוטובוס ולרמזור ירוק כשאין מכוניות בכלל. ואני כל יום נוסע מראשון לציון לתל אביב, הרבה רמזורים. שלא נדבר על האימה שהולכת ברחוב. אני שואל את עצמי לפעמים במה אמורים להתעסק באוטובוס או בזמן שמחכים לאחד, לא שיש איסור ברור הלתנהג כך או אחרת ולא שאגד צריכה לספק לי עיסוקים (אני חושב שהם עושים את זה, בידור לפלאפון בהודעת אס.אמ.אס) אבל אנשים נועצים מבט בכל מה שיוצא מהכלל, כאובייקט גרוטסקי מהלך. אני מיד מחפש אשמים. ומוצא רק את ההענות שלי, כאיחור אופנתי לעובדה ברורה.
פעם עצרו אותי על מעבר ברמזור אדום, פספסתי את האוטובוס שהתחלתי לרוץ אליו לפני שהפקח עצר אותי, ושכחתי לשלם, אז קיבלתי עוד קנס. עיניים ברחוב היו האימא של האלימות עד לפני כמה חודשים, הייתי מסיט מבט, משחק את המעוניין בארכיטקטורה. היום אני הבריון הגדול ברחוב. מופעלת עלי אלימות גם במנשר, השנה יש הרבה יותר סטודנטים ולפעמים אין מקום לעמוד. אין לי מקום. כשאני מנסה לעשות אבחנה בין אלימות שמופעלת עלי לבין אלימות שאני מפעיל על עצמי מתוך הנחות בסיס של הצורות שבהן סיטואציות פועלות, אני מבין שהאלימות היא ערך עליון למקור שלו, שכן הפן המזוכיסטי שלה היא תוצר של חינוך שמחמיא לעצמו את התווית "הסתגלות סוציאלית". ושבסופו של דבר כל אלימות היא מזוכיסטית.

הפתרון לאלימות הזה פשוט, מבחינתי, אני לא רואה שום סיבה בכלל לנסות להבין או לרדוף אחרי משהו מחוץ לגוף, יש ממילא בלאגן הסטרי מבפנים, בלאגן שכל נסיון להסביר אותו הוא פסול מעצם הצגתו כברור ועצם היותינו כלואים בתוך הבועה הזו, העדינה לשינויים, עקב קליטת מידע גולמי באופן תמידי. וכל נסיון לחסן את עצמנו היא העמדת פני אבן, אפטית לעצמה, אובייקט שאפשר לשים לתצוגה, לדוגמה, בבית הקברות. כמו משהו שמישהו אמר פעם על תאוריית הקוואנטום – "אם אתה חושב שאתה מבין את מדע הקוונטום, אתה לא מבין את מדע הקוואנטום". ובדיוק נפרדתי מחברה שלי, שהפעילה עלי הרבה אלימות במהלך המערכת יחסים הזאת, בעיקר ברגעים שבהם העדפתי לצייר מאשר להתעלס איתה. היא בכתה ואמרה שהיא אוהבת גבר שלא אוהב אותה, ומשכה באף. אני זוכר שנשכבתי אחורה ונכנסתי למצב קטטוני אל מול המאוורר-מנורה וצללתי לתוכו והיא ניסתה "להעיר" אותי עם נקישות אצבע, בכתה עוד קצת ונרדמה לידי.

בסופו של דבר, האלימות היא הכרח, מרגע שמשתמשים בשפה. אני לא יודע בדיוק מאיזו תקופה, אבל העברית היא עשירה בהנחות רלטיביסיות שמשרות תחושת חופש ביטוי וסובייקטיביות, מילים כמו "מבחינתי" הן כלי קולגטיבי חשוב. אבל איזו הכרה עצמית ושליטה בשפה העברית בן אדם צריך לפתח בשביל להצליח לתרגם את עצמו למילים, שלהן יש חיים משל עצמם בתפיסתם של אחרים, ולנושא המתורגם יש חיים שלא הפסיקו ברגע התרגום, הנושא הזה ממשיך להתבשל אך הוא מייוצג, ומאותו רגע גם מוכר לאנשים אחר בתור אובייקט יציב, עד כמה מסובך בתוך עצמו שלא יהיה, בעת התרגום הופך לגורד שחקים קבור, שניתן לזמן אותו במילה אחת בכל רגע. קראתי קצת על ביקאמראליזם, ג'יינס מציג את התודעה של בני האדם מלפני שלושת אלפים שנה כאפליקציה שמחולקת ליחידה שמקשיבה ופועלת – האדם, ויחידה שמדברת – אלוהים. החלקים במוח שתפעלו את מערכת היחסים הזאת היו אלה שמקבילים לחלקים שאנחנו משתמשים בהם כיום לשפה.