אני יורק!

אפוקליפסה–הצבת החיילים,המהלך הגדול ובהייה בחשיכה: גויה,בלייק ודלקרואה.

20 במרץ, 2008 | מאת Oren Ben Yossef |

גויה הרבה להשתמש בחללים אבסטרקטים בציוריו הסוריאליסטים אך בציור הזה גויה מצייר דמות גדולה בחלל ריק לחלוטין,שבקושי יכול להכיל אותה.זהו הרקע שנמצא לנכון להכיל אל מזדקן שגויה משתמש בו כדי לסמל את הפחד האדיפאלי ממוות על ידי הילד שייקח את מקום המלך.השימוש בסוג רקע שכזה נתן את השם "ציורים שחורים" (Las pinturas negras) לציוריו בתקופה המאוחרת שלו,בה גויה,מריר ועייף ממחלתו,מזוועות המלחמה בספרד וההשלכות הפנים פוליטיות שלה על ספרד,ומהאנושות באופן כללי,עובר שבית שנקרא "quinta del sordo" – וילת האדם החירש,שם הוא מצייר,על הקירות,סדרה של 14 עבודות אותן עשה בשביל עצמו בלבד,ללא הרצון שיצאו לפומבי.ציור זה של סטורן,כמו שאר הציורים בסדרה,לא קיבל את שמו מגויה עצמו אלא מהיסטוריוני אמנות.
רקע שחור זה יוצר קונטרסט עצום בין אותם אזורים שחורים לאזורים המוארים על גוף הדמות שכאילו יוצאת מהצללים ומתגלית לעיני הצופה.רקע שכזה גם עוזר להסתיר את גודלה של אותה דמות מצוירת ואינו מגלה כלום מסביבתה.איננו יכולים לדעת כלום על מיקומו של סטורן או כל פרט אחר שסביבתו הייתה יכולה לגלות לנו עליו. גויה כאמור מצייר אל מזדקן הטורף את בנו מחשש שייקח את מקומו.מרכז היצירה נמשך לכיוון עיניו של סטורן.אלו עיניים מוכות שיגעון חייתי ומפוחד.סטורן תופס בכוח את בנו חסר האונים ואוכל אותו.לפי המבט אנחנו רואים שזהו לא מעשה שנעשה מתוך עמדת כוח כלשהי אלא מפחד. חוסר הרקע,ובכך חוסר הסיפור מוציא את העלילה המיתולוגית של סטורן ומשאיר אותנו רק עם מעשה קניבאלי מחריד.בציור של סטורן משנת 1686 של פיטר פול רובן אנחנו רואים אל אכזר ותאב בצע,וחשים כאב על התינוק שהולך להיאכל. גויה משאיר אותנו רק עם השיגעון שבמעשה,עם אל אחוז שיגעון ושאריות של ילד – נער ,בוודאי לא תינוק שכבר אין איך לחוש סימפטיה לגביו. הצופה מוצא את עצמו מול סטורן ללא שום מחסום בינו ובין החיה המטורפת.לצופה כבר אין מה לעשות,כאמור,וכל שנותר לו זה לצפות מקרוב במפלצת בתוך החלל השחור בו היא נמצאת.זהו מפגש אינטימי בין הצופה וסטורן,מפגש ששם את הצופה בעמדה מאד לא נוחה.

השימוש של גויה באל אחוז שיגעון שטורף את בנו בא להמחיש נושא שגויה מתעסק בו בהרבה ציורים – זוועות המלחמה וטבע האדם,נגוע בהרס עצמי,במלחמה.ציורים של גויה שהתבססו על המלחמה והמצב בספרד היו רבים.אם כך גויה מאלץ את הצופה לעמוד פנים מול פנים עם נקודה כואבת ואיומה בטבעו שלו.הציור משמש כמראה לצופה שקודם נחרד ונגעל,ואחר כך מגלה את האמת על עצמו ותרבותו.זוהי דרך לבקר את הנאורות ולהראות שהאדם אינו יצור רציונאלי אלא יצור רגשי שמסוגל לחולל זוועות לסובבים אותו.גויה חזה במלחמה של ספרד,פורטוגל ואנגליה נגד האימפריה של צרפת הנפולאונית,מלחמה שגרמה נזק רב לארצו וצילקה את רוחו.מתחילתה גויה תיאר בציורים את הזוועות שנעשו לספרדים,אם בציורים ריאליסטים דוגמת "השלישי במאי 1808" ואם בציורים כמו זה של סטורן,שעסקו יותר בנפש האדם ובזוועות האפשריות מאשר בתיעוד מדויק של המלחמה."השלישי במאי 1808" צויר כעשר שנים לפני סטורן,בתקופה אחרת של גויה.בזמן שציור זה יוחס גם כן לאותו מצב מלחמתי שגויה היה נחוש לתעד,יש שמשייכים את הציור דווקא ליחסו של גויה לבנו היחידי שהגיע לגיל בגרות.

William blake : The great red dragon and the woman clothed with the sun.1809

ויליאם בלייק היה אדם מאמין מאד וניתן לראות את השפעת הברית החדשה על עבודות רבות שלו.אמונתו של בלייק עמדה לצד סלידתו המחולטת מהכנסייה ומכל מיסוד דתי אחר מאחר ובלייק לא האמין בכפייה ובמערכת הענישה השמימית שהדת המאורגנת הציבה עבור מאמיניה.עם הזמן בלייק בנה לעצמו מיתולוגיה נוצרית שנשענה על גבי סיפורי הברית החדשה ביחד עם אלמנטים מיתולוגיים אחרים.ציור זה של הדרקון האדום הוא חלק מסדרת ציורים על הדרקון,שבאה יחד עם עשרות ציורים אחרים במטרה ליצור ספר תנ"ך מאויר. הדרקון האדום והאישה בה הוא נלחם הם חלק מחזון אחרית הימים של יוחנן. לבלייק היו חזיונות רבים מגיל צעיר, בכולם ראה מראות של מלאכים,אלוהים ונשמות נפטרים.הוא טען שעבודותיו נעשו בהוראת מלאכים ושגם הם נהנים מהן בדומה לבני האדם.עבודותיו,גם המטרידות יותר,קשורות במראות דתיים אלו ובאמונתו האדוקה.ויליאם בלייק האמין וטען,שתחילתה של אחרית הימים תהיה כשיתגלו שליטי העולם,אלוהים,מלאכיו,השטן וחייליו,בצורתם המלאה והמפלצתית בעולמינו.בציוריו הוא מנסה להביא את אותן הדמויות של סוף העולם לציוריו ולתודעה של הצופה.

בציור זה נראית דמות האישה שתופיע,הירח לרגליה והשמש לגופה. מהשמיים מופיע דרקון שיתפוס אותה ויחכה שתלד כדי לטרוף את הצאצא שלה.
הדרקון האדום חוסם את כל המרחב בציור.בלייק לא מתעסק במרחב תלת מימדי,ובזמן שאנחנו רואים בבירור מי נמצא לפני מי,אין שימוש בפרספקטיבה נכונה ליצירת אשלייה של חלל תלת מימדי.
הדרקון עומד עם הגב אלינו.גבו הנוקשה והמפורט מפריד בינינו ובין האישה אותה תפס,כך הצופה נשאר מחוץ לציור ויכול להתבונן בו רק ממרחק,כעובר אורח שנתקל בסיטואציה מתהווית ומחרידה כשהוא חסר אונים ואינו יכול לעזור לה.קריאתה לעזרה של האישה לא יכולה להביא מענה מצד הצופה החסום.הדגש הכי גדול בציור נעשה על גופו של הדרקון,שמתואר לפי תאור הדרקון בחזון יוחנן.כנפיו העצומות נוגעות בכוכבים,אינן נראות כמו כנפיים שאנחנו מכירים,שריריו וקרניו ברורים ביותר ונבדלים בקלות גם מהרקע וגם מהאישה.מבטה של האישה מלא פחד וחוסר אונים.אנחנו רואים את עיניה ולא את עיני הדרקון,מה שנותן לו יותר כוח ומסתוריות.הצופה פוגש בהתחלה את עיניה,שמפנות את תשומת ליבו לדרקון דמוי מולוך שעומד מעליה,מלפף את זנבו סביב גופה.
האישה,שמסמלת את הרוחניות,צבועה שצבעים חיוורים למדי.האישה מוארת והיא מקור האור העיקרי בציור. האירוע קורה בחשיכה ממנה מגיח הדרקון.

Delacroix ,Mephistopheles appears before faust.
1826-27

ציוריו הרומנטיים של דלקרואה הושפעו הרבה יותר מהספרות מאשר מההיסטוריה.ציורו "the natchez" שתחילתו בתחילת שנות העשרים של המאה התשע עשרה הושפעה מרומנטיקה צרפתית (chateaubriard) אך לאחר מכן דלקרואה פונה לכותבים זרים,בעיקר אנגלים וגרמנים,בעיקר שייקספיר,גתה,ביירון וסקוט.
"פאוסט" של גתה הביא לסדרת היצירות מהמוצלחות של דלקרואה.מאוחר יותר,ב1862,דלקרואה מספר שניגש לעבודות האלו לפני שפנה ליצירתו של גתה,אלא לאחר שראה בלונדון מספר עבודות שהושפעו הן מכתביו.ציורים של retzch ב1821 ואת האופרה "פאוסט" בלונדון בשנת 1825.היצירה המקורית נראתה לו לא מעניינת באותו זמן.עבודותיו בנושא הגיעו מידע משני ומדמיונו,ולא מידע ראשוני.
דלקרואה מושפע מציורים קלאסיציסטים ונותן הבעה רבה בדמויותיו.אך בניגוד ליריבו באותו זמן – ingres שנותן תיאור נאו קלאסי פרפקציוניסטי לדמויותיו,עם קווי מתאר חיצוינים ברורים ודמוית בנויות במדויק,דלקרואה מעדיף את הגישה הרומנטית של דגש על תנועה והבעה,וצבעים חזקים, אלמנטים אותם הוא לוקח מrubens . דלקרואה מחפש את הנשגב ואת העל אנושי ומתאר אותו בצורה הברורה ביותר האפשרית. ציוריו הרומנטיים החל משנת 1825 כוללים אלמנטים ברורים של תאווה ומוות.אם בדוגמת ציורו הראשון לתקופה זו –
"La Mort de Sardanapale" שמראה את מלך היושב בשלווה וצופה במשרתיו מבצעים את פקודתו לרצוח את כל פלגשותיו ובעלי החיים שלו,ואם בסדרתו על פאוסט ומפיסטו, בו אנחנו מתוארים תשוקתו של פאוסט לאהובתו,פיתויה על ידו ועל ידי מפיסטו וכמובן הטרגדיות הנובעות מכניסתו של מפיסטו לחייו של פאוסט.

מפיסטו מופיע לפני פאוסט בחדר עמוס בחפצים שמלבד היותם ציוריים ביותר,הם עוזרים לדלקרואה לתאר את פאוסט ועיסוקיו.החדר חשוך מלבד לתאורה שבוקעת ממקום עמידתם של פאוסט ומפיסטו.תאורת נר כנראה.עמידתן של שתי הדמויות מראה את פליאתו של פאוסט מהצלחתו,ואת עליונותו של מפיסטו בסצנה.מפיסטו נראה יותר גבוה ועומד זקוף בזמן שפאוסט מכופף ובזמן שיד אחת שלו נחה על הספר ממנו הוא קורא,ידו השנייה מורמת למעלה בתנועה מגינה.

ישנו קונטרסט רציני בין החשיכה הכמעט דו מימדית ובין החדר המואר.ניתן לדמיין את מפיסטו מגיע מהחושך המוחלט ולא מופיע יש מאין באמצע החדר המואר.הפעם,בניגוד לשני הציורים האחרים של גויה ובלייק, החשיכה המוחלטת היא לא אזור על טבעי חסר מימד וזמן.החשיכה נמצאת בשולי החדר של פאוסט בן התמותה.זהו החדר בו פאוסט יחתום בדמו על העסקה עם השטן. אנחנו רואים מעט ממבטו מלא היראה של פאוסט ועיניו מכוונות אותנו לעיניו המנצחות של מפיסטו שמביט בו ביהירות. השטן יודע בדיוק את אשר הולך לקרות ואי אפשר להפתיע אותו. שתי הדמויות נועלות מבטיהן אחת על השנייה ופונות אחת לשנייה וכך אינן משאירות לצופה מקום בתוך הסצנה.אנחנו נמצאים בחדרו של פאוסט גם כן אך אין לנו איך להתערב במה שמתרחש. אנחנו רואים את הסיטואציה,שנכון לעכשיו אינה טראגית.שתי הדמויות,גם פאוסט המפוחד,הינן בשליטה (לפחות לכאורה) על האירוע,אך אנחנו,כמו השטן,יודעים איך זה הולך להגמר וכל שנותר לנו לעשות זה לרחם על פאוסט שמולך שולל מולנו. אנחנו נמצאים לפני הקלימקס,כאשר לפי הבנתו של פאוסט,ידו כרגע על העליונה.

ציוריהם של דלקרואה,בלייק וגויה מראים שלושה שלבים שונים הקשורים להתגשמות של העל טבעי האפוקליפטי בעולם. דלקרואה מראה לנו את בואו של השטן לביתו של פאוסט.זהו שלב התחלתי ולכאורה האדם נמצא על העליונה.זהו ביתו של פאוסט.הסביבה מוכרת לנו והוא ומפיסטו חותמים עכשיו על חוזה.בשלב זה אנחנו נמצאים בצד ויכולים רק לעקוב אחרי שרשרת הארועים.השטן אינו נורא.הוא אדם ככל אדם.הוא נראה מפואר יותר,יהיר יותר,בעמדה טובה יותר מזו של פאוסט,אך עדיין שניהם שווים משני צידי השולחן.

בתמונה הבאה,של בלייק,אנחנו עדים לבואו של הנורא ולהתגשמותו של הסוף. הצופה נשאר בחוץ,אך הפעם הסביבה כבר אינה מוכרת ואינה יכולה להיתפש כמקום אותו אנחנו מכירים.האישה שלובשת את השמש,אותה רוחניות שאנחנו שמים את הביטחון שלנו בידיה,שוכבת חסרת אונים וחייה תלויים ברחמיו של הדרקון האדום של האפוקליפסה.אין כאן שוויון ואין כאן סיכוי.אנחנו חסרי אונים בהיותינו צופים בתהליך בו האישה תלד תינוק שהדרקון יאכל. הדרקון כבר אינו אדם ככל אדם אלא מפלצת שאין אדם אחר יכול לה.

בציור השלישי אנחנו נשארים עם הפוסט אפוקליפסה.הצופה עכשיו הוא האדם האחרון ומולו עומד אל מזדקן שאחרי נצח של שלטון מפחד שבניו בקרוב ימוטטו אותו. המקום הוא תלוש מרחב וזמן לחלוטין ובקושי יכול להכיל את סטורן הזקן. אין כאן ציפייה ואין כאן חרדה מהנורא המתקרב.סטורן מחזיק בשאריות בנו ולועס את מה שנשאר.פניו מעוררי בעתה אך גם מעוררי רחמים.אנחנו כבר לא חשים רחמים כלפי הבן מאחר והוא מת ממזמן.אבל אנחנו חשים רחמים כלפי האנטגוניסט הגדול.

נקודות המבט מהוות תהליך חשוב גם כן בין שלושת הציורים. נשוב לדלקרואה שמראה לנו מערכת סגורה בה פאוסט מסתכל על מפיסטו והשטן חוזר ומסתכל על פאוסט.ישנו מאבק כוחות בין שתי הדמויות לפחות במבטים. עיניו של מפיסטו בטוחות וזוממות,בזמן שעיניו של פאוסט קצת מפוחדות.

בלייק מביא מצב שונה.אנחנו רואים את האישה מסתכלת חסרת אונים על הדרקון.עיניה הזועקות פונות ישירות לפניו,אך את פניו אנחנו לא יכולים לראות.המשולש בין דמות א',דמות ב' והצופה נשבר כאשר הדרקון מפנה את גבו אלינו.

לסטורן של גויה כבר אין על מי להסתכל.הוא עומד לו בחלל ובוהה לכיוונינו,אך לא לעין הצופה,ויכול להיות שאינו מבחין בכלל שמישהו רואה אותו,ויכול להיות שזה בכלל לא אכפת לו.סטורן הוא אולי המנצח הגדול במערכה בה הוא מוצב,לאחר שבנו הובס בקלות על ידיו,אך מבטו משדר מצוקה גדולה ושיגעון חולה,זאת בניגוד למבט ידע הכל של מפיסטו או למבט המנצח שכנראה יש בפני הדרקון. זהו לא מצב הפרה- אפוקליפסה של דלקרואה או האפוקליפסה בעיצומה כמו שבלייק מתאר,אלא מבט אחרון בפוסט אפוקליפסה,לאחר שכל סיפור או עלילה כבר אינם רלוונטים.סטורן סוגר את החלל במבט אחרון לפני שנעלם.

טקסטים נוספים של Oren Ben Yossef

• עיניים פקוחות והפחד משתק - February 16th, 2008