על מיזנטרופיה וצביעות

15 במרץ, 2008 | מאת Chaim Drishner |

מאת: א. אמתי, עורך המגזין המקוון "ארבוס"
תרגום, שכתוב, קיצוץ, הוספה, הבהרות, הערות: חיים דרישנר

הערת המתרגם 1: אין במאמר זה, כדי לרמוז, לעודד או להסית בכל דרך שהיא, לכדי דבר עבירה, פגיעה באדם או בחפץ כל שהוא. כל הרעיונות מובאים על בסיס פילוסופי-רעיוני, גירוי המחשבה ונקיטת אמצעים לגיטימיים לשינוי מגמות שליליות, יהיו אלה אשר יהיו, וכמספר הקוראים כך מספר המגמות השליליות. המתרגם אינו אחראי לכל אדם חסר-דעת שייפרש את האמור להלן בצורה קלוקלת או מעוותת או לכל מעשה או תוצאה שיגרמו בעקבות קריאת המאמר.

הערת המתרגם 2: בכל מקום במאמר, בה מופיעה המילה נצרות, או נוצרי, או כל צורה אחרת או הטייה של השורש נ.צ.ר.ת. יוכל הקורא להכניס במקומה, כל מילה אחרת שנראית לו, העומדת בכפיפה אחת עם הרעיונות שהמאמר מנסה להשמיע ובהקשרה הנכון של אותה מילה בפסקאות השונות, יהיה זה מוסד, דת ממוסדת כל שהיא (יהדות למשל תהיה מקום טוב להתחיל בו), שלטון או אופנה. כל רעיון אחר, שיקל על הקורא הישראלי, הבלתי נוצרי בעליל, את עניין ההזדהות וההפנמה של האמור להלן.

"…שהרי מידת הרחמים בקושי תצליח להשקות את הקרקע היכן שקיים תחילה הצורך במילוי בריכה"
- פרנסיס בייקון
אני אשחק את תפקיד איילת השחר ואציע את ההיפך: אציג זאת, אניח הנחה למעשה, כאמת ברורה נוספת, הסובבת סביב עמדתו של בייקון, כאח תאום אפל, כשמש נוספת, או כפי שאני מעדיף לחשוב על זה – האמונה הבסיסית, האמיתית, שלעולם אינה כושלת, של ההוויה המודרנית, אם לא בכל הוויה שהיא, בכל זמן שהוא. מדוע לא? באם מישהו יקום וישליך אמיתויות נצחיות אל השולחן, נצחיות במידה כזו שלא יקרסו בידיהם החלשות של הדורות הבאים, אמיתות הנאמרות בביטחון עילאי – עבור אמיתות אלה ישנו תמיד המקום לזמן ביטויים כמו 'בכל הוויה שהיא', 'בכל זמן שהוא'. אמיתות אלה הן משענתו של המוניזם (מוניזם= תורת האחדות בבריאה; ההשקפה שלפיה ישנו מקור יחיד לכל תופעות הטבע, בחומר וברוח. ח.ד.) ושל כל הפילוסופיות הדטרמיניסטיות בעלות רעיון יחיד. אם נניח את כתב-הויתור הזה בצד (זהו הרגל שלילי מצדי, ומראה על חוסר בביטחון עצמי או נכון יותר, אותה קללה מודרנית: מודעות עצמית) מה שאני למעשה מציע כאן, הוא השקפה חובקת-כל, טוטאלית, של לעתים-פילוסופיית חיי, טעונת הרגשות: שנאה יוקדת כוללת, חובקת כל, כלפי כל אדם וכלפי כל בני-האדם.
אם פילנתרופיה כללית תהיה האות לאהבה והמשיכה העזה לאנשים, לא לאדם ספציפי, אלא לרעיון האבסטרקטי של אהבת המאסות – כסוג של אהבה שנמצאת במקום הלא נכון, המפוזר, אזי אמונתי היא שהמיזנתרופיה - ההיפך הגמור מפילנתרופיה, אם נבין אותה במשמעותה עתיקת היומין תהיה: לא רק שנאת המין האנושי באופן כללי, אלא הרצון לפגוע במאסות במקום להיטיב עמם – תהיה זו שנאה שלא נמצאת במקומה הנכון, מפוזרת, החומקת מרדיפתה אחר אובייקט ספציפי או אדם יחיד, אל תוך ההכללה והרשעת כולם, שנאת כולם. קלישאה מיושנת תהיה זו שטוענת שכל המיזנתרופים הנם אהובים פצועים, כאלה שחוו אהבה נכזבת ונפגעו קשות בשל כך על בסיס אישי, ובחוסר יכולתם לנקום את אכזבתם על בסיס אישי, במסגרת חייהם הפרטיים או ספירות השפעותיהם המיידיות, הם פיתחו זדון סיטונאי, לנוכח כל המין האנושי. תהיה זו חוויה מאלפת לתת את הדעת לדינמיקה שבהשפעתם של אירועים בחיינו האישיים – על ראייתנו ויחסינו לעולם כולו. אם נשים את הקלישאות בצד, אני מאמין, בנוסף, שמיזנתרופיה אינה רק דימומם של מספר פצעים נפשיים, אלא סוג של מכאניזם הישרדותי. כאשר העולם הגיע לכדי היותו מכונה קורעת לגזרים ודבר מעבר לכך אין בו, בית קברות רוחני ותרבותי, יהיה זה אך טבעי לשנוא אותו בלהט עז; לשנוא אותו מכיוון שאותו כעס ורצון להזיק מגוננים עלינו מפני הגשמיות וחיי העולם הזה המשפילים ומבזים תמידית, המעוותים. ההבדל הקיים כאן, בין מיזנתרופיה לבין הנצרות, הוא התפיסה שבנצרות הטוענת שהאדם מושחת מיסודו, מטבעו, לעומת זו של המיזנתרופיה, הטוענת כי האדם מושחת כדרך של בחירה חופשית. אדם כמעט תמיד ישנא את מי ואת מה שמסובב את שולחן הכוח בעולם, כל אלה המתייחסים לחיי האדם, למטרות האדם ושאיפותיו, רצונותיו הרוחניים, רגשותיו וההיסטוריה שלו – כאל דבר חסר ערך ושווה לאפס, ושמים על ראשינו את סימנו של האפס, את הכלום, כאילו היינו דמיוניים. לעניות דעתי, זה טבעי לחלוטין לשנוא, אפילו מעורר הערצה – את העולם כפי שהוא כיום ואת כולם (ואת הכל) בו. מה ערך העולם כיום? מה תרמו בני-אנוש לקיום בעולם? ואני מכריז, בנוסף, שעקב כך שהעולם כמות שהוא כיום הוא תוצאתם של הערכים והאמונות של רוב המין האנושי, מחשבותיהם הקטנוניות, אהבותיהם חסרות הערך ושקריהם, מכיוון שהעולם כפי שהוא כיום מתקיים במוחם של בני-האדם וסובל את נזקיו מאותו מקור – יהיה זה די טבעי לשנוא את כל המין האנושי, לא רק לשנוא אותו בלהט, אלא לבקש את חרפתו הסופית, את נפילתו, את מותו…
אך זו תפיסה שטחית, קיקיונית וברת-חלוף, אחרי הכל. אנו, כמין חלש ומושחת, איננו יכולים לשרוד את טיפוחה של אמונה ארוכת טווח או רגש קבוע – זמן רב מדי. האם לא כן? השנאה, כה מחבקת, מנצחת וכוחנית, בסופו של דבר תאכל אותנו מבפנים כלפי החוץ, בדומה לכל רעל חזק אחר, אהבה למשל. אני אומר: התייחסו אליה כאל כל סם או משקה מותסס אחר: לגמו אותה באיטיות, התענגו עליה כעל יין משובח…והשליכו אותה הצידה בדיוק כאשר היא מפסיקה לתמוך בפנימי שבנו, מפסיקה להשלימו. אחד הלקחים הראשונים מלימוד יסודות המיזנתרופיה, הוא שהאנושות אינה שווה אפילו את השנאה אותה היא משרה ומעוררת. אך אני מאמין שהמילה 'מיזנתרופיה' איבדה ממשמעותה המקורית. בדומה לכל מושג אחר שחמק לו מהאפילה אל תוך אורו של השימוש היומיומי והנפוץ בו, היא אט-אט מאבדת מצבעה, מעוצמתה, ממשמעותה: וכמו נס רפואי או שיקוי קסמים חזק, לאחר השימוש בו, לאחר שנשתה, נבלע, עוכל, לאחר שנפלט החוצה על ידי מערכת אחר מערכת, מוח אחר מוח מהוסס, לאחר שנגעו בו ידיים על ידיים שמחפשות 'גאולה', שלדו החיוור מגיע לאותו מקום השמור לכל אותם מושגים נפוצים ונטולי משמעות, למקום השמור לשפה הוולגרית: המושג 'מיזנתרופיה' נאמר בקול רם רק בכדי להטביע את הדממה ותו לא. דל-השפתיים והפה שפולט החוצה את המילה 'מיזנתרופיה', אינו מעלה כלל בדעת אומר המילה - את המושג 'התאבדות'. וכמה קרובים בני-האדם להתאבדות? בערך באותו מרחק מעצם הריגתם אחד את השני, מה שהם עושים כמעט ללא ייסורי מצפון או מחשבה שנייה – כלומר מרחק די קטן. התמיכה היחידה כעת, אני מאמין, לאינסטינקט השימור העצמי (המונע מאיתנו את מעשה ההתאבדות) הוא סכום כל פחדינו המרובים בנוגע לגופינו, הפחד ממה שאנו משאירים מאחורינו, מחשבותינו אודות חברינו ומשפחותינו, החרפה שתהיה מנת חלקה של גופתנו שתישאר מאחור, במלים אחרות (במילה אחת, אחרת) – גאווה. אך זה סוטה מהנושא המרכזי. בהיותנו יצורים חברתיים, מלמדים אותנו מינקות, לשמר את תכונת האהבה ולטפחה, כסוג של תרופת-נגד מיוחדת, ולכבד את התנהלותה. זוהי הפלטפורמה החגיגית של האנושות, מה שאנו אומרים לעצמנו. את השנאה יש להשאיר בצד, מוכנה ומזומנה לשימושנו בפקודת האדונים, כדי שבעזרה נוכל להעצים את התגובות המעשיות שהן תוצאות תשוקותיהם של אדונינו - חמדנות, תאוות-בצע, יצר הכיבוש, הנקמה וכולי. בעידן זה, במאה שחלפה לה, צפינו בשנאה שפרקה כל עול בקנה מידה עולמי, עם תוצאות צפויות וידועות מראש – כשהשנאה מטופחת תמידית, כאשר גחלים נוספות מושלכות אל כבשנה הבוער תמיד, כשהיא נתמכת תמיד כמודוס ויונדי, כאורח חיים, כפילוסופיה אפילו, התוצאה לא תהיה קשה מדי לחיזוי. כיוון שהשנאה היא תכונה מאכלת, קורוזיבית, הדחף להרס ולמוות, דחף מופשט וחובק כל, מופגנת בקנה מידה אוניברסלי – היא קוראת לנו לשימת קץ עצמית, להתאבדותנו שלנו אנו. זהו הסיום המתבקש וההגיוני של דחף ההרס: בסופו של דבר הוא מאבד מכוחו החיצוני ופונה כלפי פנים. נטרפי-דעת על ידי תשוקה אחת גדולה, אנו מאבדים את שיקול דעתנו – בדומה לכל רגש עוצמתי אחר: אהבה, קנאה וכולי. מכיוון שזהו היחס לה זוכה השנאה, כמעט כמשהו שיש להתבייש בו, כמשהו שאין אנו יכולים לשלוט בו, משהו שאין לנו הזכות לשלוט בו, כבסיס הטהור לכל הטירוף והשיגעון – אנו יראים ממנה כמו מכל דבר אחר שלימדונו שהוא מעבר לתפיסתנו והבנתנו. זוהי רק עוד אשליה. לתבוע את המאגר העצמי של השנאה, להטמיע אותה בתוכנו, לנתקה מכל איזכור של לאומנות, דעות ותנועות פוליטיות, נטיות לב, דעות קדומות לא רציונליות, לכבוש את השליטה מחדש בשנאתנו שלנו, להפכה למשהו אישי, ללמוד את דרכיה ושיטותיה, לרכזה על אובייקט ישיר במקום להשליכה על מגמות כלליות, על מגמות חברתיות אבסטרקטיות – זוהי מטרה שווה בהחלט. זהו צעד לכיוון בגרותה והתבגרותה של האישיות…לשנוא היכן שצריך לאהוב, יהיה זה חסר טעם ופתטי בדיוק כמו שלאהוב היכן שיש צורך אמיתי בלשנוא – נראה מגוחך. ולמרות שאני מאמין שהמקרים/התסריטים/האירועים שקוראים לרגש האהבה להופיע הם נדירים מכל סיטואציה אמוציונלית אחרת, הנדירה מכל רגעיו של האדם בחייו, ושהמאגר/המלאי של האהבה לגמרי מזויף ובלתי-מובן בנקודת זמן זו, איני מפקפק בלגיטימיות שלה. לעומת זאת, שנאה היא הרגש המשותף לכלל האנושות…להתבונן בעולם ובמהלכיו ואיך שהוא למצוא אהבה בדרכיו, יהיה שזה כמובן רק ביטויו של הניהיליזם הנצרותי, שמעוות כל ערך בצורה מטורפת…לא, השנאה היא הרגש הבסיסי שלנו, הדחף השלט בנו, האנרגיה המקדמת ומעודדת פעולה, וזהו ההיבט הבסיסי והטבעי של האנושות כולה…אף אם הבנתנו את השנאה אינה שלמה, בשומענו לקולם של אדוני הנצרות/ההתאבדות לחשוש מפניה, כאשר היא עולה ונבנית בתוכנו פנימה אנו מרגישים כאדוני הארץ, כמו שאנו צריכים באמת להרגיש…ישנם אך מעט רגשות המזכירים לנו שאנו באמת חיים – חזקים כמו רגש השנאה, כמו אותו רגש שנאה בוערת בנו כלפי מטרה או אובייקט מוגדר, בהישג-יד. ההוצאה אל הפועל של אותו רגש – הנה קרבה ובלתי נמענת, ובהוצאתם אל הפועל של אותם מעשים, יהיו אלה מעשי הרס, התאבדות או הרג, אנו מרגישים חזקים יותר (ושלווים יותר - פרדוקס מעניין, השלווה שבעין הסערה, במרכזה של הסערה) ובעלי הצדקה יותר מאשר בכל זמן אחר. מדוע? מכיוון שהרס הוא המטרה והסיבה שלו עצמו, הוא ההצדקה העצמית שלו והפילוסופיה שלו, ההרס הוא השופט וחבר-המושבעים של עצמו…בעוד שבאהבה, אנו מאבדים את ההיגיון שבנו, בעיצומה של המבוכה שביחסים האישיים, ובחוקי המשיכה/דחייה שבין המינים (זכר, נקבה וכולי. ח.ד.) אותם איננו יכולים לעולם להבין או ללמוד את השיטתיות שלהם – תחת עול השנאה מטרתנו ברורה, האינסטינקטים שלנו טהורים ובעלי עוצמה בידינו, ואנו פוסעים אל נקיטת המעשה ואל המטרה, נטולי ספיקות, ולו לכמה דקות. אירוע זה – ההרגשה שכל הספיקות, השאלות והבלבול נמסים להם ונעלמים כלא היו, היא זו שלדעתי מעודדת את חזרתה של הרגשת השנאה, ואת חזרתה של ההנהגות הנגזרת ממנה…מכיוון שהאדם, במרכזן של אותן פעולות המזכירות לנו את עצם היותנו חיים ואת עוצמתנו הפנימית, ומתחת לאותה תשוקה לשנאה הנוהגת ביד אומן, המחבקת, מחזיקה ומחזקת את מסגרתנו האנושית כפי שאף רגש אחר אינו מסוגל – מרגיש לפתע במרכז היקום (הנו בעל זהות עצמית) , בדיוק היכן שרצה האדם להיות. שנאה, כאמונה דתית, תהיה דבר זמני בלבד, כיוון שבסופו של דבר, היא מביאה לכיליון עצמי של האדם, אך במבט לאורך זמן, בעת שהוא עובר, לתקופות קצובות וקצרות בחיינו – היא הופכת לאחת היכולות/המאגרים/הפונקציות היפות ביותר שבטבענו. הפרדוקס שנושם בקרבה – שהשנאה יפה, מזכירה לנו את היותנו חיים, מעודדת, מרוממת, מחממת-לב ובה בעת גורמת לאיבוד עצמי לדעת ובסופו של דבר להרס-עצמי, הנו למעשה רק ביטוי נוסף של התגלות האלוהים או הגילוי של טבע המציאות וחיינו בהם: אותו דבר מה המעודד אותנו, המעורר ומחייה אותנו, הוא הדבר הזמני ביותר, והאושר הוא הרגשה ברת חלוף כמו כל רגש או תשוקה אחרת. אחד הרעיונות הפתטיים ביותר בתרבות העולם הנוכחית, הוא הרעיון שהאושר הוא מצב קבוע ונצחי, משהו שאליו ניתן להגיע עוד בחיים אלה באמצעות קדמה טכנולוגית/חברתית כזו או אחרת, ושאושר קבוע הוא המטרה אליה כל אחד צריך לשאוף בחייו. אשליה זו היא אחת הניהיליסטיות וטעונות הרס-עצמי הקיימות בעולם האנושי. התבוננו סביבכם ובחנו את תוצאותיה של פילוסופיה זו. בני-האדם, בהיותם חיים תמיד עבור המחר, מבזבזים את רוב חייהם בבניית ערימת-מלאי עתידית של אושר, רק בכדי לגלות בסופה של עבודתם המאומצת, שמה שגורם להם לאושר הוא ההרגשה שהזמן עובר, כאילו היו הם צעירים לנצח, חיים תמיד בהווה, ושהם חלמו תמיד על העתיד…ובעודם נמים שנתם במשך כל חייהם, החיים היחידים שיהיו להם למעשה, הם מגלים שחייהם נגזלו מהם, גילו שהם ויתרו למעשה על חייהם בעבור עתיד שלעולם לא יגיע.

"הגיהינום הוא…אנשים אחרים"
— סארטר

חוץ מזה, רעיון נפוץ זה, מצליח לתעתע בשקריו ובאופן קל למדי, בנוצרים ובהרהוריהם הריקים וחסרי-הערך אודות טבעה של המציאות ונושא החיים והמוות. הם מדברים על גן-העדן, אך איש מהם לא חי כמי שמשוכנע כי אכן גן-העדן קיים…אפשר רק לפרוץ בצחוק לנוכח ילדותיותם וצביעותם הריקה מתוכן. לכודים בין משאלת-המוות שלהם, בין הגעגוע לכיליון והחיים שלאחר המוות, ונטיותיהם הטבעיות למציאות ולחיים הארציים, הם מתחבטים בים של אשמה וספיקות, לא בטוחים אנא יפנו וכיצד ימשיכו…בשונאם את האינסטינקטים שלהם עצמם, מפוחדים מהמוות שלו הם גם מייחלים, נסים מן הבלבול שהחיים הארציים גורמים להם, בורחים אל זרועותיה המנחמות של ההכחדה ו/או של חוסר-התודעה - נראה כי הם מבקשים להרוס את העולם הזה (לדחוף אותו אל מעבר לשולי המציאות והקיום, אל תוך צלליו עולם חלומות/סיוטים/הרס סיטונאי) בכדי להפוך את המוות שלהם ואת 'העולם הבא', כמשהו מוחשי יותר עבורם… אך זו תהיה פשטנות-יתר. מכיוון שמידת-הרחמים הפכה להיות המודוס אופרנדי, אורח הפעולה המשוער של כל צעד בחיינו, התשוקה הרווחת המדריכה אותנו במהלך חיינו, עתידנו ומניענו – אנו נשארים חסרי-אונים, נטולי-עוצמה לנוכח מהלכים אוניברסליים. מידת-הרחמים, מופשטת ומופעלת כלפי המין האנושי כולו, הנה חסרת-ערך, כשם שתהיה השנאה, או האהבה או כל רגש אחר. מידת-הרחמים, שהיא למעשה היגון שאנו מרגישים בלבנו לנוכח כל אלה אשר הוכו על ידי העולם, העולם עמו אנו נמצאים במלחמה מתמדת – יש לה, לאותה מידת-רחמים, ערך ומשמעות רק כאשר היא מעודדת נקיטת מעשים המבטלים את מקורה (או את מקור הצורך באותה מידת-רחמים, כלומר מקור הסבל ובביטולו של אותו מקור סבל, אין במידת-הרחמים עוד צורך… ח.ד.) – כלומר כאשר אנו עוזרים לאלה הקרובים לנו, בני-האנוש היחידים שאיך שהוא עדיין חשובים לנו ולחיינו: חברינו, משפחתנו, אלה שבמסגרת השפעתנו עליהם והם עלינו. בדומה מאד לרגש השנאה, את תחושת הרחמים יש להפעיל על אובייקט ישיר ומיידי, אחרת יהיה זה חסר משמעות…ההרגשה שבמידת-רחמים אוניברסלית, חמלה שניתן להפעילה על בסיס סיטונאי, בקנה מידה גלובלי, היא אשליה, ובהיסטוריה של הנצרות היה רק אדם אחד שיכול היה לנסות ולקחת על עצמו אתגר שכזה: ישוע, שהיה בן האלוהים (????? ח.ד.), חצי-אשליה בעצמו. רוב הנוצרים לחלוטין שוגים בהבנת המשמעות שמאחורי מעשה הצליבה, ובחפשם כל דרך להפעיל חמלה אוניברסלית באמצעות חייהם, הם מביאים על עצמם את ביטולם וחוסר-הערך שבהם…גוויות נטולות נשמה, המתים המהלכים…ניתן לראות זאת בקלות באורח חייהם של הנוצרים: עסוקים בגישתם ההומנית האוניברסלית כלפי המין האנושי, בחמלה סיטונאית, בשעה שחייהם אינם אלא סיוט של תפקוד לקוי…עיניהם ממוקדות על אשליות, המציאות מבזה ומשפילה אותם לאין ערוך, כיוון שהם חסרי אונים כשהם מתעמתים מול קיומם הם…הם לכודים במעגל קסמים: מכיוון שהחיים אינם שווים את המאמץ שבלחיותם, הם חומקים אל החלומות, מה שגורם לחייהם להיות אף גרועים יותר. בכל פעם, בה הם מסיטים ראשיהם ממילותיו של האל ומתבוננים האלה, חייהם נהיים אף טמאים יותר עקב חוסר תשומת לבם והתרכזותם הניהיליסטית על פעולת השפלתה ומחיקתה של המציאות כדי שזו תתאים, בסופו של דבר, לעולמם הפנימי המושחת והעלוב. התוצאה יכולה להיות רק ייאוש, אותו מבינה הנצרות היטב ומבצעת בו מניפולציות ביד אומן. חמלה אוניברסלית הנה הרסנית גם במובן אחר, בבסיס הניהיליזם הקיים בהתנהלות 'הבריאה ביותר' של החברה והתרבות: מכיוון שהחמלה מניחה הנחת יסוד, שבני-האדם הנם סוג של 'נכים' או 'חלשים מבחינה אוניברסלית' ואינם יכולים להתמודד עם החיים במציאות, היא מבטלת את רעיונותינו אודות הערך שלנו עצמנו (מה אנו שווים באמת. ח.ד.). בהיותנו משוכנעים שהחיים אינם שווים את המאמץ הכרוך שבלחיותם, שהם גורמים אך לכאב וסבל, וש'העולם הבא' הוא הרבה יותר משמעותי (אפילו בשעה שאינם ממש מאמינים בכך – רוב בני האדם כלואים במסגרת של אמונה קלוקלת, בין שני עולמות, ואינם מסוגלים להחליט במה להאמין), אנו מעניקים לעצמנו את הרשיון להתמכרות חופשית לנטיותינו השליליות ביותר ולדפוסי ההתנהגות המושחתים ביותר. מדוע בעצם לא? אם אנו חלשים, האם נופתע לנוכח הזוועות ומעשי הפלצות שאנו מעוררים ומבצעים? האם מישהו יופתע מכך שהביטוי 'הטבע האנושי' הוא כיום שם נרדף לשחיתות-מידות, ניוון והרס-עצמי, חולי, דקאדנס והתאבדות? האם אין זהו כוחו של הרגל להסביר 'טרגדיה' (כלומר: טיפשות) על ידי האמירה: "הוא/היא בן-אדם בסך הכל"? מתי קרה הדבר, שלהיות אנושי משמעו להיות נכה?…זה מכיוון שהחיים עצמם הנם סוג של נכות בדרך זו, בגלל שזה מה שמלמדים אותנו משחר קיומנו, קשורים בשלשלאות, אסורים ומשועבדים בתודעתנו ובמצפוננו, בגלל זה אני מחבק את המיזנתרופיה…האם אין זהו דבר טבעי לשנוא את אלה המדכאים אותי/אותך? לשנוא את אלה ההופכים את חיינו לבלתי-נסבלים? האם אין זה צודק וברור ומחויב המציאות? לשנוא את אלה, שבגלל היותם חסרי-אונים ומבולבלים ומיואשים – מטילים צל על העולם? אלה המוחקים ומבטלים ומטילים חרפה על החיים, רק בכדי שהם יוכלו להרגיש נעלים יותר בעמדותיהם, בהשוואה אלינו? האם לא יהיה זה אך טבעי לשנוא, בלהט, את אלה המתייחסים לחיי כשווים כקליפת השום, באותם רגעים קיצוניים בהם אני שונא וזועם? אלה שהעניקו לי את מתנת השנאה, אך שללו ממני מושא לשנאתי, ולאחר מכן מבקשים להשמידני כאשר אני מוצא מושא לשנאה בכוחות עצמי? האם לא יהיה זה אך טבעי לנסות ולהשמיד את אלה המנסים להשמידני? ומכיוון שאני מרגיש שבסיסה, המיזנתרופיה הנה רגש חסר-ערך (כרגש כללי, פופולרי ועל בסיס סיטונאי), אני בחפץ לב ובהתלהבות מזרז את יישומו על אובייקטים ישירים. את המיזנתרופיה, בגרסתה החיוורת ונטולת-המשמעות של רגש השנאה, יש לאמץ אל הלב, לגמוע חזרה אל תוככי הנשמה, יש לרכזה ולהרגישה, יש לכווצה לכדי אנרגיה טהורה המעניקה כוח לפעולות הרסניות. במקום לשנוא את כל האנושות, מיצוי אבסטרקט מכל האובייקטים הספציפיים בהם נתקלתי, אני חייב למצות ולרכז אבסטרקט זה לכדי צורה עוצמתית של שנאה, ולספק לה אובייקט כל שהוא. כך הופכת השנאה להשראה ליצירות נוספות, אפילו כאשר בדרך היא הורסת סדרי עולם ישנים או אובייקטים מיושנים. זו הדרך היחידה להשגת השלווה המיוחלת, לאחר המלחמה שבשנאה קבועה – מציאת אובייקט כל שהוא בחיי האדם, אובייקט שביכולתו של האדם להרוס או לשנות, ולפעול בצורה יעילה בכדי להרוס את אותו אובייקט ולהעלימו מן הקיום, יהיה זה אשר יהיה (חוק, מוסד, רעיון, אינדיבידואל, קבוצה וכולי…) וליצור סדר חדש…
יהיה זה אובייקט או…אדם…

טקסטים נוספים של Chaim Drishner

השארת תגובה