משמעות סובייקטיבית לאושר הנצחי

7 במרץ, 2008 | מאת spiel |

תהיה זו יומרנות לקרוא לחיים מסע חיפוש אחר האושר נצחי. יומרנות או לא, יש בזה מן האמת. שנים אנחנו מבזבזים, חומרנית ומנטלית, משאבים עצומים במטרה למצוא לעצמנו מעט נחת ומעט אושר, ולמען האמת קצת יותר ממעט. עשרות אלפי פתרונות באו אלינו מלמעלה ומלמטה, רבבות הספרים והמשפטים, העידודים, הניסיונות העיקשים של השוטים והפחות שוטים לנסות להגיד לנו מהו אושר. אבל למה להתעמק, שואל החכם, למה להתעמק. למה לנסות לברוח ולהגדיר את האושר. כאהבה, הוא מושג נרחב שעוסק בתחושות האישיות. אך אפילו את האופוריה שמפיק הסרוטונין או האנדורפין בצורה כימית אפשר לקיים במספר דרכים שונות. הבה נבדוק כמה פרטים לגביו.

 וכן, יקיריי, אושר יכול, לעניות דעתי, ובדרכיי שלי – להיות נצחי. מפאת הסיבה שגם הוא כאהבה או כאלוהים – מושג אבסטרקטי, אין סיבה שהוא יהיה במימד זמן. אושר כמצב נתון יכול להיות נצחי מעצם היותו הוא, סובייקטיבי ונתון לשליטתנו – אך עם זאת – מחוץ לתחום שלנו, כיצורים בעלי בלאי ביולוגי מסוים.  אם הנ"ל למעשה חסר מימד זמן, אבסטרקטי וסובייקטיבי – למה שיהיו לו סיבות מיוחדות ליצירתו? למה שיהיו לו תנאים מיוחדים? הרי הוא לא, נאמר, תרכובת כימית שזקוקה לתנאי לחץ, טמפרטורה ויסודות – הוא לא חומר, שהוא זקוק לתנאים. הוא תחושה. תחושה אופורית, אולי, אבל בעיקר תחושה.

 אם כן, היפה בסובייקטיביות הוא האנארכיה שבו. אנטרופיה מושלמת ומאוזנת בתוך תוכנו, שמתעצבת יחד עם כל שעל וצעד שלנו ביקום הממשי. האנארכיה הזו היא חלון הזדמנויות של שליטה מלאה ברגשות שלנו. הרי אם אין חוק, ואין זמן, ואין הגדרות כוללניות אלא הגדרות פרטיות – ולמה שיהיו הגדרות כוללניות ? כי מישהו אחר החליט בשבילנו כיצד אנחנו נרגיש? – הרי למה לנו להרגיש מדוכאים אם זכינו לדוגמא, לציון גרוע בבחינה? מפני שלא הצלחנו? השאלה המנחה כאן היא – אז מה? מה החשיבות? בדיוק כשם ששאל בן-דוד בקהלת. הרי שני צדדים למשפט "הבל הבלים הכל הבל" – האחד הוא הפסימי, שלשום כלום אין משמעות, ואין טעם אפילו לחיות.

אך השני, הוא שאם לשום דבר אין משמעות – למה שנפגע בעצמנו או נוריד מערכנו ולא נכתיר את עצמנו למלכינו שלנו? למה שלא נעשה בדיוק מה שאנחנו רוצים, ונחיה את חיינו כשם שאנחנו מקווים לחיותם? טולסטוי אמר פעם, "אם אתה רוצה להיות מאושר- הייה" – ואין צודק ממנו. מאחר והתחושות כולן הן סובייקטיביות – והמצב הזה של אושר הוא מופשט ורוחני נטו – מי יחליט בשבילנו מתי ואיך להרגיש? הטלוויזיה? השירים? התאגידים? הפוליטיקה? מרקס ולנין? שטות גמורה. בקץ של נאום שכזה הייתי מבקש מכולכם להתפשט ולרוץ באחו, לקפוץ מהקרחון הכי גבוה ולעוף, לשוטט בעולם עם כנפיים פרושות. הרי זה הרצון שלנו, ואף אחד לא יעצור אותנו.

 הרי שעם מעט כח רצון ואהבה, שום דבר לא יעצור אותנו כאן. שום דבר לא יעצור את החירות שלנו להרגיש מאושרים אפילו מהאוויר הדק.

טקסטים נוספים של spiel

השארת תגובה