אמת ואימה - חלק א'

2 במרץ, 2008 | מאת Ron Zed |
אמת ואימה - חלק א'


כריסטופר לי,
אתה מתהלך בין החיים, בכבוד.

הסמל האווי, שוטר נאמן, רודף אחר האמת, נאמן לתג, נאמן לצלב.
במרדף אחרי דמות בתמונה, פנס באפלה הפגאנית של האי הסקוטי המבודד.

בשנת 1973, בלי כריתת איברים, בלי דם מזויף, בלי משחק מוגזם, בחן, אצילות, מביים רובין הארדי (ע"פ תסריט של אנטוני שאפר) את הסרט "איש הקש" (THE WICKER MAN), יצירה קסומה על חיפוש האמת, ומה שעלול לקרות לחתולים סקרנים.
הסרט מרחף בקלילות בין אימה לדרמה, בין מסתורין למתח, ולוקח אל תוך 80+ דקות של אגדה שיכולה באותה מידה להתרחש בקיבוץ או מושב לא מוכרים בפינה מרוחקת של ארצנו.

הסמל האווי, נוצרי שמרן, יוצא למסע אל אי סמוך.
בידו האחת תמונה של ילדה שנעלמה, בידו השניה התג שלו, או אולי משהו פאלי שמסמל את הקרע שבנפשו המתייסרת למראה זוגות מתהוללים ושדיים שמקפצים בדשה הפתוח.
כשהוא חדור רצון טוב למלא את תפקידו, הוא נתקל בסוגים שונים של חוסר שיתוף פעולה, החל מהרגע הראשון שלו על האי. הסמל האווי אינו עוצר, הסמל האווי להוט, הוא רוצה למצוא את הילדה, להכניס את הבורא אל ליבם של הכופרים, ועל הדרך להנות מהיבולים שבזכותם האי נודע. אבל – אין יבולים, אין אלוהים, ובטוח שאין ילדה.
או שבעצם יש ילדה?

אבוללה,
הנפש השחורה שלך מסתתרת בגוף שברירי של רומני עם גבות.
צליליך יספקו את האימה הדרושה לכל סרט.

כן, איש הקש זה סרט מצויין.
אבל רגע, יש עוד.
"עוד?" אתם שואלים, ובצדק.
יש לסרט עוד ערך מוסף, מלבד כל הדברים הטובים שיש בו, העלילה, הטוויסט המשובח בעלילה, הקאסטינג והמשחק (כריסטופר לי בתפקיד שתואם אותו כמו שיני ערפד), מלבד הנופים הקסומים, הנערות הקסומות, השקרים, האימה, הו האימה!
יש פס-קול מדהים.

פול ג'ובאני,
מחזאי, שחקן, במאי, זמר, מלחין, ומוזיקאי פולק.
האיידס לקח אותך בשנת 90, בגיל 57.

פס-הקול של הסרט נכתב כולו ע"י ג'ובאני, ומוסיף לסרט סצינות מוסיקליות, אווירה קסומה (כן, אני חוזר על זה שוב ושוב, אבל זה נכון).
ברובו פולקי, אבל עם אלמנטים של אמביינט ואקספרימנטל, סיקוונסים קטנים של רוק עם סולואים מדוסטרשים, מקהלות, קולות של משק על רקע להבות או מים זורמים (אקספרימנטל?), פס-הקול של הסרט הזה מלווה אותי כבר שנים, רוצו לקנות \ להוריד.

ניקולס קייג',
הנעמת את זמני לא פעם
אומנם מוכרח אני לומר –
לתפקידיך לפעמים ישנו קורטוב של טעם
מר

בעודי מנסה להדחיק את האימה שאחזה בי כשראיתי שבסרטו החדש מסתובב ניקולס קייג' עם פאה, וכנראה נותן יד במה שיהיה עוד סרט שהרס לי לגמרי זכרונות טובים מקומיקס ילדות, אני אספר לכם על החידוש לאיש הקש.

האמת היא שיהיה לי קצת קשה לספר לכם על הסרט המחודש,
היום הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי לראות את הסרט עד הסוף.

אלן ברסטין,
אני זוכר כשהתמכרת לכדורים וטלוויזיה,
כשדרן ארונופסקי מיחזר אותך, כהרגלו
זוכר גם את מערומייך כגברת הנרי מילר
היי נאו!

ניקולס קייג' הוא אדוארד מאלוס, שוטר שאכל כאפה מהחיים.
נציג החוק שוב יוצא לאי, הפעם לא במסגרת תפקידו, הפעם זה אישי.
הוליווד, את בונה ואת הורסת, לקחת נושא תמים – הפכת אותו פושע.
התום נעלם, איתו גם האירוטיות, וגם הפס-קול המתואם אישית, וגם העדינות, וגם רדיפת הצדק

ניקולס קייג' הוא אדם "גדול מהחיים", הוא דרמטי גם ביום יום, הדיבור שלו, ההתנהלות שלו, אסור לתת לו תפקידים רעים, הם פותחים שער ליקום אפל.
כשנותנים לניקולס קייג' טקסט רע, הוא לוקח אותו למחוזות חדשים ולא מוכרים של גריעות, הו ניק! מפרץ, מפרץ, - דמעה!

אנסה שוב:
אז יש שוטר, ויש אי, ויש פאגאניות.
למעט שינויים קטנים בפרטים, העלילה נשארת דומה לסרט המקורי.
גם כאן אין שימוש באפקטים ויזואליים עמוסים (למרות שמדובר בסרט מתקופה שבה אם אין לך גרפיקת מחשב, סימן שמשהו לא בסדר איתך), אבל השינויים הקטנים האלה משנים כ"כ הרבה דברים, קשה לתאר.
נוסף טוויסט אישי לעלילה,
כאמור: הוא לא בתפקיד, והוא יוצא לאי במסע אישי, אבל זה לא מפריע לו לצעוק על כולם שהוא נציג החוק ושהוא יגרום למעצרם באשמת רצח או סיוע לרצח.
האי נראה הרבה יותר נטוש מהאי המקורי (מדובר בארה"ב של 2005-2006), הכל נראה מוזנח יותר, "מוזר" יותר. אם בסרט המקורי תושבי האי לא באמת היו מרוקחים אלף שנות אור מאיך שנראתה הממלכה, כאן נראה שהוא נפל לארץ האמיש, וכמו שחברו למדים רמז באופן גס בתחילת הסרט "העלילה מסתבכת".

בינוניות:
יש כאלה שאוכלים אותך בהנאה,
ויש כאלה שיוצרים אותך.
יש כאלה שלא יודעים דבר מלבדך,
יש כאלה שלא רוצים לדעת, אז שקט

מבחינתי היה רגע אחד בסרט שסימן את הפגמים בו, וגם את ההחרפה הבוטה לקראת סופו; אדוארד שולף את האקדח וצורח על מישהי שתתרחק מהאופניים ותיתן לו אותם. בסצנה (מגוחכת לחלוטין) שנראית כאילו נלקחה מעלילות השופט דרד, אדואר מאלוס מתחיל לחשוף את הזעם שלו כלפי (ה)נשים.
הנה הוא מגיע לאי, הנה הוא מגלה ששיקרו לו (שוב ושוב), הנה הוא מגלה שהאי (מטריארכאלי מטבעו) מנסה לקחת לו את שארית התקווה, הוא פורץ באגרופים כנגד שלל נשים (לא משנה כמה רעה דמות האישה בסרט, תמיד עושה לי לא נעים לראות מישהו מרביץ לאישה), אחרי שעקצוהו הדבורים (והוא אלרגי), אחרי שהוא ראה דברים שערערו את שלוותו (שוב ושוב ושוב).
הסיום - לא כ"כ רחוק מהמקורי אך עם זאת רחוק ממנו אלף שנות אור, מתחיל בסצנת סקובי-דו בה הרשעים מספרים בדיוק מה הם עשו, ולמה, ואני תופס את הראש ומסיט מבט במבוכה.

כשהאימה (לא באמת אימה, יותר מתח זול שכאילו נוצר ע"י ילדים בארץ מוכת עוני, או נמכר בשוק לצד הבורקס של אתמול, באמת שלא אימה) נגמרת, הכתובית הראשונה שעולה היא "For JOHNNY RAMONE ".
לטוב או לרע, צפו בו (ולו רק) כדי להגיד שאתם מבינים אותי.

טקסטים נוספים של Ron Zed

השארת תגובה