אני יורק!

אכטונג, בייבי!

28 בפברואר, 2008 | מאת spiel |

לכל אחד, אבל בסופו של דבר, לא בדיוק – Krystallnacht, ג'ון זורן, 1993

ג'ון זורן. השם הזה גורם לכל מוזיקאי לרטוט, לרעוד ולרצות לנשק רגליים של פסיכופט שמפחד לבוא לארץ הקודש מחמת העובדה שהוא בטוח שאנשים יתנקשו בו. מאז שנות השבעים, זורן ידוע כסקסופוניסט, מפיק, איש הוזה והזוי, מלחין אוונגארדי. למעשה, הוא אולי אחת הדמויות המפורסמות יותר והפופולאריות של האוונגארד יחד עם מלחינים כמו ג'ון קייג' או אליוט שארפ. כידוע, זורן שם את רגליו, בדומה לזאפה, בכמעט כל סוג וז'אנר מוזיקלי שאפשר לדמיין. פרי-ג'אז, ביבופ, אוונגארד קלאסי, רוק, מוזיקה לילדים, גריינדקור עם סקסופון, ועוד סגנונות רבים אחרים, שכנראה לא כל העולם יודע עליהם. זורן. לכו תבינו.

לזורן, חברת תקליטים עם שם מעט, איך אומרים? גדל-אף. Tzadik. הלייבל הזה הביא אמנים מפורסמים לעולם, בין השאר להקות כמו Kayo Dot שזכו להצלחה חלקית-ממשית בעולמינו זה. יחד עם השם הזה, ויחד עם פרוייקט ג'אז-יהודי ושמו) Masada כן כן, מצדה, אותו מבצר קנאי של המרד הגדול). לא צריך להגיד, ג'ון זורן יהודי! לא נכון. ג'ון זורן לא יהודי, אבל הוא מחבב יהודים. וטוב שכך. (מי יודע, אולי אחד מאיתנו ייצור אוונגארד פסיכי מספיק, ונבקש מאדון זורן, אנא אדון זורן, אנחנו ישראלים מסכנים, בבקשה תפרסם אותנו?)
על כן, עם השמיפיליה הזו, באה אלינו יצירה מרגשת, פסיכית, מפחידה, מרתיעה, קשה לשמיעה (ברוב חלקיה), ובעיקר- יהודית כמעט לחלוטין. בדומה ליצירתו של ארנולד שנברג, "פליט מגטו ורשה" (1947), גם זו יצירה שמוקדשת לטרגדיה הזוועתית שעבר עמינו המתלונן לפני 60 שנה. ניתן לסווג את היצירה/דיסק (כמו כל מלחין עכשווי, קשה לחשוב על יצירה כ"יצירה" אלא יותר כעל" דיסק").

השיר הראשון בה, או, הפרק הראשון, נקרא (Shtetel (Gehtto life, ובדומה להרבה יצירות אקספרסיוניסטיות מסוגננות, הוא נפתח בסולו חצוצרה על הרמוניה יהודית מעט. למעשה, כל כולו, הוא הרכב 'יהודוני' של רביעייה, קלרינט, ואפקטי אולפן. בצורה מפחידה, באמצע הפרק, יחד עם הפיכת המוזיקה לא-טונאלית לחלוטין, עוברים קטעי הנאומים של צוררנו יימח-שמו ברקע, שבורים וחוזרים בצורות פסיפסיות. בקרשנדו מטורף, כל מאזין שעובר מעט מסע תודעתי מתחיל סחרחורת קלה ומתחיל לפחד קצת. במיוחד אם הוא יהודי, ואז הוא מפחד מעט. לאף יהודי זה לא עושה באמת טוב להקשיב לנאומים הלא מגוונים של צוררינו יחד עם תזמורת יהודית שגובלת לא-טונאליות מלבד ההרמוניה היהודית שלה. בלי סיום מוגדר, הפרק נפסק. ומתחיל הפרק השני.

Never Again. איזה שם חזק, מטורף, שכולנו אומרים אותו לפחות פעם-פעמיים בשנה (ואלפי פעמים במסע לפולין, אותו אגב, לא עברתי אישית) – כך נקרא הפרק השני. אזהרה. החלק הזה הוא אוונגרד אלקטרוני, שמזכיר ברובו מקדחת שיניים שמנסה לרקוד פולקה יחד עם סימפוניה של זכוכית אוטיסטיות. אני לא חושב שיש הגדרה יותר ברורה לקטעים של הפרק הארוך והעיקר הזה. בדקה בדיוק, ה3:24, מפסיק הרעש, ומתחלף ברעש שונה ודומה. המממם. מדהים? ניתן לוויכוח. הרבה צרחות גרמניות משולהבות עם דפיקות רגליים, דפיקות משונות, רעשים אלקטרוניים ואקראיות ארעית. בסביבות סוף הדקה השישית מתחיל חזן לפזם את דרכו. הקטע חזנות, אישית, לא מוכר כ"כ. אבל הרבה פחות אלקטרוני ורועש. למעשה, קטעי המינמליזם שבאים יחד איתו מזכירים יצירה אחרת של זורן, Absinth.
החזן מלווה בכינור יהודי ומן אדוונט מינמליסטי, רגוע יותר אך שומר על צביונו ההרסני. אל תדאגו, הרעש חוזר. בדמות זכוכית נשברת ומנופצת. כן כן. קריסטל-נאכט, אותו ערב שכולנו זוכרים, הלוא הוא ה18.11.38, כאשר בכל רחבי גרמניה נופצו זכוכיות של בתי עסק ובתים יהודיים ונרצחו כמה עשרות יהודים. וכך מסתיים הפרק השני.
הפרק השלישי, "Gahelet", גחלת, הוא מינמליסטי בהתחלתו. כלי נשיפה חלשים, בליווי אקראי של כלי קשת א-טונאליים וכד'. כל הקטע כתוב בצורה א-טונאלית, שקטה ומחרידה. עם רעשים ארעים כאלו ואחרים. קשה לפרט על קטע זה מפני שהוא למעשה, אמור לגעת בחלקים היותר שקטים של הנשמה. להזכיר את האובדן, החורבן, בצורה בלתי ניתנת לתיאור במילים. עמכם הסליחה.

הפרק הרביעי, נשמע כמו יצירה בת זמננו פחות או יותר, מזכירה בסגנון כתיבתה את אליוט קארטר, שנברג, שוסטקוביץ', וקומץ יהודים. תיקון, כך שמו. יחד עם מוטיבים יהודים, זורן משלב את האוונגרד ויוצר פרק מעלה מחשבה והזייה. אושר? לא בטוח, לא צריך להיות בטוח בעצם.
הפרק החמישי חוזר לאוונגרד בהתחלה מפתיעה ואוונגארדית, מלאת רעשי כינור הרוסים, תופים, צרחות, רעשים אלקטרוניים, ועוד פעם, חזן ארעי שקורא פרק לא מוגדר. רעשים של כלים כלשהם (בין השאר, קלרינט, רביעיית מיתרים, וכד'), מופיעים מפעם לפעם, מרעישים את החדר, נעים בין הרמוניה מובנת להרמוניה הרבה פחות מובנת לרעשים בלתי קיימים, לשתיקה רועמת ושוב להרמוניה יהודית מגודלת אף.
החלק הבא, ברזל (אגרוף הברזל, אותו הביטוי שאנו משתמשים בו כדי לבטא את המרד והגבורה היהודית), הוא עירבוב של כלי הקשה וכלי נשיפה ממתכת שפורצים את האווירה במקצב מרעיד. צפירות אזעקה, ולמעשה,"נושא קיים" כלשהו שאפשר לזהות אותו באים לידי ביטוי. רעשי דיבור, רעשי קשר ואולי אפילו רעשי יריות (?) מבוטאים בחלק זה. בהחלט, אותו הנושא חוזר על עצמו במעין ווריאציות אלקטרוניות עד אשר נפסק וגמר באשר הוא, בשתיקה רועמת ומפתיעה.

החלק האחרון, גרעין, הישוב החדש, מכיל ברובו כלי הקשה רגילים ולאחר מכן הרכב ג'אז בנוי-אפקטים למהדרין, מלא בגיטרה חשמלית, באס, ומיני טבא וחינא וחיסדא. בלי קשר המוני, בצורה פוסט-מודרנית לחלוטין, זורן לאיטו חותם את היצירה הענקית שלו. לקראת הסוף עוד ניתן להשים לב למקצב כמעט מזרחי, או כמעט מזרח אירופאי שנשזר לו לאט לאט עם הרעשים המגוונים. עד שהבאס, נמוך נמוך, כדפיקות לב חרישות, נפסק ונופל, נפסק ונופל.
והנה, מסתיימת לה יצירה פסיכופטית למהדרין, המונצחת לששת המליונים מעמינו שדמם הותר, והמליונים אחרים מהעמים האחרים שדמם הותר, וגם לאלו ששרדו את התופת.
אמת, הביקורת יכולה להיות חלוקה על אלבום אוונגארד מפחיד, שבור, א-טונאלי, לא הגיוני, לא רציף, כמעט ולא זורם, ובהחלט קשה לשמיעה שכזה. אבל מביני דבר יודעים שאם זה לא גאוני, אל נורא. זה מטריף אותך, זה עלול בהחלט להביא אותך לידי הזדהות ומחשבה אודות שואתינו (או רצחי עם אחרים).
ציון? בשביל מה.

רשימת הפרקים:
(Shtetel (Ghetto life
Never Again
(Gahelet (embers
(Tikkun (rectification
(Tzfia (looking ahead
(Barzel (Iron fist
(Gariin (Nucelus- the new settlement

נחתום ב"לזכור ולא לשכוח"

טקסטים נוספים של spiel

• פואמה לאבטשניק - April 22nd, 2008
• משמעות סובייקטיבית לאושר הנצחי - March 7th, 2008
• שורשי שיער של רוע מתבגר - November 19th, 2007