גוף
19 בפברואר, 2008 | מאת PCP IP |
בסיס המחלוקת בנושא שיתוף הקבצים טמון ראשית כל בנושא כפיה: לכל צד כופה יש צד כפוי ולהפך. מטבע זה מסובב את עצמו בדחיפתם של אנשים משני צדדי המתרס: קובעי המדיניות והאזרחים שומרי החוק שמעדיפים לשמור את החוק על פני לחיות באי-סדר. בבסיסה מנטליות זו נשענת על התפיסה שכל עוד ישנו ספר חוקים, זה לא רק מתפקיד האזרח לחיות לפי אותו קוד מוסרי אלא מתוקף הממסד ומוסדותיו השונים לחיות לפיו אף הם. כדי למצוא את הקשר בין התפיסה הפסיכולוגית/סוציולוגית לשיוויון בין המעמד הנתין והשליט לאותם חוקים אל שיתוף הקבצים יש לבחון את שני צדדי המנטליות המנציחים את מוסדות החוק והסדר במדינות השונות המציגות עצמן כדמוקרטיות או שואפות לדמוקרטיה. הממשל, שכן צריך הוא להסביר פנים לאזרחיו משלמי החוק באמצעות ספר חוקים וקוד התנהגות חברתי ומוסרי ודרך תשתית ממסדית מוחלטת הבנויה ממספר גורמים: משטרה (הגוף המוציא לפועל), ממשל (הגוף המחוקק) והרשות המשפטית (גוף הביניים שמחליט בעיקר מי צודק ולמה). הממשל על מנת להימנע מלהיראות כגוף פיאודלי שרק שואב מאזרחיו מיסים באמתלות שונות מוצדקות יותר ומוצדקות פחות מקצה סכומים מסויימים מהתקציבים המתווספים ממיסי האזרח, לצרכיו השונים, כגון גני שעשועים וטבע עירוני בדמוי עצים שגזעם צבוע בלבן או הזכות לנציגות משפטית חינמית (אם כי לא מועדפת). מאידך התושב חי בחשש להיתפס חי לא לפי קווי המוסכמות החברתית על ידי המשטרה, שמצידה מעדיפה להיטפל לאזרח עצמו שכן הרבה יותר קל לתפוס מישהו עם המכנסיים בין הרגליים מאשר אדם החי בצורת המחשבה של איך לא להיתפס כפי שחיי פשע לרוב מחנכים איך לא להיתפס.
מכיוון שבבסיסה המנטליות שלנו היא של פחד, מעיניים שצופות בכל מעשינו וגוף משטרתי דמיוני חסר פנים שבכל רגע יכול לקחת את חרותינו, הולם שהמציאות הוירטואלית אף היא תוכתב לפי אותן אמות מידה, מכיוון שאם היינו חיים בדמוקרטיה מעשית, היינו יכולים לבחור את מעשינו וחוקינו ולא רק את נבחרינו. האינטרנט למעשה הוא דוגמא לאיך החירות אמורה להתבצע: בחדרי חדרים הכל חוקי, אך הממשל, גוף יחיד שנתון לרצונותיו של רבים גם מהקשת הפוליטית הרחבה וגם גופים כלכליים המכתיבים את מדיניותם לשאר תושבי המדינה, מנסה להכתיב את חוקיו לסביבה על-קיימת בעלת חוקים ומוסכמויות משלה. אם החופש של האזרח מוגבל לחופש שהממשל מקצה לו השימוש שלו באינטרנט צריך להיות מוגבל באותה מידה ולפי אותם עקרונות?
טקסטים נוספים של PCP IP
- מסע בזמן הוא אשליה - February 16th, 2007
4 תגובות עבור “גוף”
מאת האח הגדול בתאריך 27 בפברואר, 2008 | תגובה
כן, אבל מצד שני זה לא אומר שצריך לעלות לבריקאדות, אה?
בסופו הרי ברור שהפחד הזה מ"האח הגדול" הוא לא הנקודה, אלא בגלל מה שמניע את הפחד הזה - העובדה שאותו פלוני גונב מוזיקה מהמוזיקאי שהשקיע את עצמו באותה יצירה, מבלי לשלם לו בצדק על השקעתו הכספית (והמנטלית והרגשית) באלבום, כלומר גניבה של נכס רוחני.
מאת PCPIP בתאריך 27 בפברואר, 2008 | תגובה
גם אני יכול לעשות שימוש ציניקני במילים רק כדי להצדיק את הטענה שלי. אבל עזוב.
מאת liljulie בתאריך 28 בפברואר, 2008 | תגובה
כשאני מגרד בתחת אני לא מצפה שישלמו לי על זה.
יש הרבה דברים שאתה עושה ואתה יודע שלא ישתלמו לך כלכלית: ויש הרבה מקצועות ללמוד, לצורך העניין, באוניברסיטה, והרבה אנשים שלא לומדים מקצועות מסויימים בגלל שאחרי זה הם ירוויחו מעט (לדעתם).
מה שאני מנסה להגיד לך זה, שמוזיקאים היום חונכו על ברכי דור הזהב של תעשיית המוזיקה, כשהיית יכול לעשות כסף גדול מאלבומים. והמציאות השתנתה. פתאום להוציא אלבום זה קצת כמו לגרד בתחת: אתה עושה את זה כי אתה רוצה את זה, אבל לא בטוח שמישהו ישלם לך.
כן, גם אני לא הייתי רוצה לבוא לעבודה שלי, לצורך העניין, ובסוף החודש לגלות ששילמו לי פחות מאיזושהי סיבה. אבל כל עסק וההגבלים שלו. וטיב העסק, טיב העיסוק (במובן של מקצוע, משלח יד) משתנה עם השנים. ולמרות שחברות המוזיקה והמוזיקאים מנסים, באופן טבעי, למנוע מהגלגל להסתובב ולהפוך את המקצוע שלהם לפחות מכניס, אני חושב ש
1) זה לא יעזור להם - שיכפול מדיה והפצתה הפכו לעניין פשוט מדי בשביל להשתלט עליו
2) זה לא מגיע להם - אם ציפית להיות מיליונר כשתגדל והתבדית, ואללה אני באמת מצטער, אבל אף אחד לא יכול לומר "מגיע לי" ולצפות שכולם ירקדו לפי החליל שלו. המקצוע ה ש ת נ ה . להיות מוזיקאי זה כנראה לה מה שסיפרו לך. אז או שתחליף מקצוע, או שתתרגל לתנאים החדשים, או שאולי ישחק לך המזל ולא תרגיש. אולי היום צריכים יותר הופעות; אולי צריך להיות יותר לוקאלי; אולי צריך למכור באי-ביי בובות של חברי הלהקה שתפרת ומילאת בקש. לא יודע. אבל אם השאלה פה היא כלכלית - ואני חושב שהיא כלכלית עוד לפני שנכנסים לענייני המוסר והצדק, אם יש טעם להיכנס אליהם בכלל - אז זאת אחריות של כל אחד ואחד למצוא לעצמו איזשהו פיתרון, אם הוא רוצה להרוויח יותר ממה שהתמיכה הממשלתית מספקת אותו (אם בכלל. ושלא יהיו אי הבנות, אני מאמין שהמדינה צריכה לעזור לאזרחים שלה, אם היא כבר לוקחת מחלק מהם כסף).
מאת האחות הגדולה בתאריך 28 בפברואר, 2008 | תגובה
כשזה מגיע להורדות, בסופו של יום כל אחד מסתכל רק בכיס שלו, ורק כסיל גמור קונה ווינדואוס מקורי, או אדם בעל עסק.
מוסיקה היא עניין של טעם, האם הטעם שלך הוא אמפישלושים ומיידי (אולי את בת 12 עם דחף לסיפוק יצרים, או בן 40 ממורמר שקנה יותר מדי תקליטים בחיים ורוצה לחסוך);
או האם הטעם שלך הוא להתענג על עטיפות?
כי גם במקרה הזה אתה תפסיד, לא רק כסף, לא רק פורמטים שיוצאים מכלל שימוש, אלא הלך הרוח הכללי בתעשיה, שגורס כי כל המוסיקה החדשה תצא בעתיד הקרוב רק בפורמט אמפישלוש להורדה בתשלום.
הנקודה הכי חשובה פה, היא הניסיון הבוטה של ממשלים ותעשיות להתערבב בכל דבר אפשרי, ואפילו באינטרנט, שהוא סמל החופש.
כמו למשל מדינות שחוסמות את יוטיוב בגלל שהוא מעלה דברים על מוחמד.
או מדינות שמגבילות כניסה לאתרי תוכן מבוגרים ונותנות את המושכות לאנשים בעלי מנטליות ומנהגים מלפני הולדת ישו.
או אפילו מדינות שחוסמות את הרשת בצורה גורפת, כדי למנוע מחשבות מיותרות מהציבור.
אני אומרת ככה:
כשנשיא בארה"ב משקר על מציצה, זה בסדר, כי הוא לא אנס, הוא סה"כ לא רצה לעשות פאדיחות.
אבל כשנשיא במדינה שסובלת מאמריקניזציה סלקטיבית (ולוקחת רק את הרע משום מה) אונס פקידות, מאיים עליהן, ואז אומר שהוא לא אשם, ואז אומר שהוא אשם כשמציעים לו עסקה, ואז חוזר בו פתאום כי העסקה שונתה, דהיינו דילדו.