Zor Records

16 בפברואר, 2008 | מאת Boaz Goldberg |

zor.jpg

בבצרה מצאתי מחט בערמת שחת. היא נמצאה בין מחסני ריהוט שפתוחים לקהל בשבת, ליד חקלאים תאילנדים על טרקטורונים, לא רחוק מצימרים מפוארים, בינות לעצים מפנקים ומדשאות מבריקות , סמוך לבתים לבנים שנראים כמו מבצרים וארמונות, מתחת לשני מטוסים קלים שבעליהם העשירים והמאושרים חגים בניחותא בשמיים, וכפסע ממטעי הדרים וג'יפים דוהרים שחזרו מעוד יום מתסכל בעבודה. במושב בצרה, חמש דקות מצומת רעננה, מצאתי מחט בערמת שחת, או אם תרצו - קוץ בתחת. אנחנו מדברים על חנות תקליטים בעלת קטלוג ייחודי ואזוטרי, שממוקמת בתוך בית - לא פחות וכן יותר שהרי לחנות יש גם אתר הזמנות מושקע באינטרנט. הגעתם לשורה התחתונה: אנחנו מדברים על Zor Records.

יום לפני שמצאתי את זור, פגשתי חבר בחנות אחרת: "הנושא נשמע מעניין", אמר החבר, "אבל אם בעלי החנות יופיעו בבגדים קרועים, תדע שזו רק אג'נדה. אני מכיר כמה חבר'ה מבצרה, אפשר להגיד שהם מהאליטה האלטרנטיבית של תל אביב - מאיה דוניץ, להקת אטליז ועוד. איפה אתה חושב שההורים שלהם גרים? ההורים שלהם יושבים חזק על וילות יפהפיות, צמודות קרקע, בבצרה".
אלא שהסיפור של בעלי "זור רקורדז", יגאל בן יצחק וחמדת צורי, הוא סיפור אחר. שניהם קיבוצניקים, שניהם בני 31 (ולשניהם לא הייתי נותן 23). חמדת בא מהדרום (עין צורים), יגאל מהצפון (שדה אליהו). הם נפגשו בבקו"ם, עשו ביחד צבא, והמשיכו לעבוד בצוותא גם אחרי הצבא. בעבודה הם גילו את "זור" - אזור מסוים בבקעת הירדן שכולו בריכות דגים, "מקום רוחני ומאד מיוחד" לאורך נחל הירדן. למיזם השאפתני הנוכחי הגיע יגאל מתוך אהבת אלקטרוניקה ומינימליזם אוונגרדי. חמדת, דמות יחסית ידועה בסצנת הנויז של תל אביב (ואחיו של אמן הנויז הפסיכדלי Sansanna), הגיע לרעיון של "זור" בזכות נבירה במרתפי הנויז- רוק וחפירה בתת- ז'אנרים כגון דום, פולק פסיכדלי, סלאדג' וסטונר.
איך זה עובד? יגאל מטפל בנכה צה"ל שגר בסביבת בצרה, ותמורת 750 דולר הוא שוכר דירת שלושה חדרים וחצי פלוס חצר עזובה ומוזנחת. חמדת חזר לאחרונה לגור בקיבוץ שלו, אבל החנות החדשה מושכת אותו לשהות בבצרה יותר ויותר. העשבים השוטים שמעטרים את החצר בחוץ די דומים לספות הטלוויזיה השקועות והשחוקות שבפנים, שמובילות לכיור מלא כלים, שמוביל לפינת אוכל לא מאוישת, שמובילה לחדר עם תאורת ניאון קרה ומחשב גדול. "זה מרכז העצבים שלנו", אומר יגאל, "כאן בונים בשבילנו את האתר, וכאן אנחנו מעדכנים אותו". משם נכנסים לחדר קטן שקירותיו צבועים כחול כהה, כולו מדפים שמחזיקים כ- 180 פריטים: דיסקים, תקליטים, קסטות, קלטות וידאו, סינגלים, ספרים ועוד. "זוהי החנות", מכריז יגאל, "התחלנו לגלגל את הרעיון בינואר וסוף סוף היא פתוחה לקהל, כל יום עד שתיים בלילה. מי שבא אלינו מוזמן לשבת בסלון או בחצר, ומי שלא - מוזמן להזמין דרך האתר שלנו באינטרנט. ואגב, יש לנו את כל האישורים, שום דבר כאן לא פירטי, הכל חוקי".

אני רואה פה דיסקים של אוונגרד פיני, קסטות של אמני נויז שמקליטים בלייבל שממחזר קלטות, להקה מקליפורניה שמציירת על עטיפות התקליטים שלה ומעצבת אותן בעבודת יד עדינה, דיסקים של אמני אמביינט- נויז שאי אפשר לשמוע באינטרנט כי מדובר באמנים שלא מוכנים שידחסו את התדרים שלהם לקובצי מחשב. אני רואה להקות כמו Boris, Burmese, Wolf Eyes, Earth.
אני רואה פריטים מיוחדים מאד. אתם חושבים שבישראל יש מקום לחנות כזאת?
חמדת: "אל תשכח שבזכות האינטרנט אנחנו פונים גם לחו"ל. בנוגע לישראל, אז א' - אלה הדברים שאנחנו אוהבים, וב' - אלה דברים ייחודיים שלא הרבה חנויות יכולות להחזיק. אצלנו אין טרנדים של
".MTV2
יגאל: "יש לנו את הפריבילגיה למכור במחירי רצפה כי אין לנו הוצאות שוטפות של חנות רגילה. מצד שני, אנחנו בכל זאת צריכים למכור כ- 70 פריטים בחודש כדי שהעסק יהיה רווחי. הייחוד שלנו מתבטא בכך שאנחנו קיצוניים ואקסצנטריים בסוג המוזיקה שאנחנו מציעים, אבל אנחנו לא נישה. אנחנו מתעסקים בהמון המון סוגים של מוזיקות".
חמדת: "אנחנו לא דיסטרוביושן ('דיסטרו', חברה שמתעסקת בהפצה בלבד, ב"ג) רגיל. אנחנו קונים אלבומים מכל מיני לייבלים קטנים בארה"ב ומקדמים דברים שלא מופיעים כרגע על המפה של החנויות בארץ, עם דגש על וינילים. אנחנו נפיץ גם לייבלים ישראליים כגון 'שייקינג רקורדז' ו- 'בושת רקורדס', כי חשוב לנו להתערבב ולעזור לסצנה המקומית".

איך אתם מפרסמים את עצמכם בחו"ל?
חמדת: "באתר E-bay אפשר להשיג את כתובת האינטרנט של 'זור' ומשם להגיע לחנות. מעבר לזה, חלק מהלייבלים ששולחים אלינו דיסקים מפרסמים את 'זור' באתרים שלהם. ככה אנחנו נכנסים למעגל".
באופן קצת אירוני, חמדת ויגאל מוצאים שדווקא למעגל המקומי קשה להיכנס. יומיים לפני הפגישה בבצרה, אנחנו נפגשים באקראי על הבר של "לבונטין 7". תכף יתחיל מרתון נויז שבו יופיעו תשעה הרכבים מקומיים, אבל בינתיים עסוקים השנים בלחלק כרטיסי ביקור שהכינו בבית. "תגיד, חמדת, אולי שווה להדפיס פלאיירים ולסגור עניין?", תוהה יגאל. "מה פתאום!", משיב חמדת, "פלאיירים עפים ואנשים זורקים אותם. כרטיסי ביקור בעבודת יד זה משהו שאנשים שומרים". חלל ההופעות התחתון מתמלא, כמו גם שולחן ארוך שמוכר דיסקים בחסות שני לייבלים מקומיים שמתעסקים בנויז ("דה איסטרן פרונט" ו- "תופת פרופט"). "היום הם אמרו לנו שהם לא צריכים עוד שולחן לידם", אומר חמדת, "אבל אולי בעתיד זה יקרה. אני אישית לא רואה שום תחרות בינינו כי לנו יש קטלוג שלא קשור לאף אחד. בכל מקרה, אני מעדיף שישמעו עלינו בדרך אחרת". יגאל לא מסכים עם חמדת, אבל מסכים אתו על עניין אחר: "חשבנו להופיע כצמד שעושה 'Silence', הוא אומר, צוחק, וממשיך: "כולם יעשו רעש ואנחנו נעלה לבמה ונשתוק. המוזיקה תתבטא דרך הרחשים בקהל".
בבצרה, אני ממשיך לתהות על עתידה של החנות הקטנה והמטריפה שלהם. "אני חושב שלאט- לאט סצנת הנויז תגדל עוד יותר", אומר חמדת, "האינטרנט מאד תורם לחשיפה המהירה של זה". יגאל מחדד: "אנחנו מקבלים המון מידע מתכניות רדיו בחו"ל. יש שם ביטוי לכל הסגנונות, וכשאתה משווה את זה למה שאתה מקבל ברדיו הישראלי…"

בואו נדבר חיובי. איזה להקות נויז מקומיות אתם אוהבים?
חמדת: Wreck & Drool הוא הרכב נויז מדהים, ברברה הם הרכב בשל, וחוץ מהשניים האלה יש את הלהקות של רני זגר (פוחלץ, וולצ'ורס, ליטרשפיך, ב"ג), שהופיעו עוד ב- 2002, כשהסצנה הייתה קטנה. כיום יש גם הרבה תופעות לוואי כי בעיקרון נויז זה משהו שעדיין לא ממש בשל כאן, אבל זה בדיוק מה שמאתגר אותנו. בזכות העובדה שהוא עדיין לא בשל, אנחנו להוטים להפיץ".

אגב הפצה, באיזו תכנית טלוויזיה ישראלית הייתם רוצים להתארח?
חמדת: "'לונדון וקירשנבאום'. הייתי רוצה לתת להם סטירת לחי. הייתי רוצה שיבינו שיש קצוות נוספים בחיים".

ומה אתם חושבים על ערוץ 24?
יגאל: "זה בדיוק הזמן לכבות את הטלוויזיה".

טקסטים נוספים של Boaz Goldberg

השארת תגובה