ג'ואל-פיטר ויתקין

16 בפברואר, 2008 | מאת Chaim Drishner |

-People are like books of blood, wherever they’re opened”
they are red ”
Clive Barker, Books of Blood

הא, אצל ג’ואל פיטר ויתקין אנשים הם דווקא מונוכרומטיים, היכן שהם נפתחים, נחתכים, הם פורטרטים. יפים וגאים במערומי כיעורם, הדקדנס המתוק שבהם, צחנת פורמלדהיד שימור האיברים הממלא את חדר הסטודיו הגדול של היהודי המומר הזה; ג’ואל, פיטר, ויתקין.
ויתקין גרם לשינוי תודעתי אצלי, בתחילת שנות התשעים, במה שהיה עבורי אירוע מכונן: עברתי במקרה ליד מוזיאון חיפה בו הוצגה באותו זמן תערוכת צילומיו ונמכרו ספרי עבודותיו המוצגות בתערוכה. רכשתי את הספר; או-אז הבנתי סוף-סוף שזה בסדר שאני כזה, כל השנים, כיוון שיש עוד כמה כאלה, ועוד כאלה המציגים בתערוכה במוזיאון מיינסטרים, רחמנא ליצלן!
הבנתי שלהתבונן במכוער ולראות את היפה; להתפלש בביבים ויזואליים, רעיוניים, אסטטיים; להיות מוקסם מהדקדנטיות, מהתפוררות, מחוסר שלמות משווע – הם צורה של משיכה אל השלמות, רק מהצד האחר שלה: מכוער הוא יפה, שמן הוא רזה, מושלם הוא פגוע, רעוע הוא עילאי, מת הוא חי, מצחין הוא שאנל 5 ואדום הוא אפור. זה מה שלימד אותי ג.פ. ויתקין, או נכון יותר לומר – אישש אצלי.
ויתקין עוסק ראשית לכל באמנות, גרידא. אלא מהי? זו אמנות שאיש מלבדו לא רוצה לדשדש בה, כאילו מן הפחד שהריקבון האנושי הזה יידבק גם בם – בעוסקים במלאכה - כמו אותו מהנדס מים שחוזר מיום עבודה במתקן טיהור השפכים, מריח כולו מחרא וגם לאחר שלוש מקלחות בזו אחר זו לא מצליח להיפטר מהצחנה.
נסו אתם לצלם איברים אנושיים נטולי גוף וחסרי חיים מלבד אלה אותם מעניק להם ויתקין בסצנות הדוממות שלו. נסו אתם לביים אנשים קטועי איברים, בעלי מימדים גרוטסקיים; אנשי פיל, אנשי זבוב, אנדרוגינוסים, טרנס-סקסואלים, טרנסווסטיטים, טרנס-אנושיים, טרנס-חייתיים, בני-כלאיים ושוכני ביבים ומערות; בעלי גיבנות, בעלי אוזניים עצומות, מעוותים בכל דרך וצורה אפשרית, שולי החברה, שולי האנושות עצמה.
נסו אתם, בדקו היטב איזה ריח נדבק לגופכם בסופו של יום, כמה מקלחות תצטרכו אתם לעבור על מנת לסלקו…
עבודותיו של ויתקין אינן אופנסיביות, אין בהן שמץ של זלזול או התנשאות מעל האובייקטים שלו. לחלקם זה כלל אינו משנה, אגב – הם מתים, אבל אלה החיים, מתייחס אליהם ויתקין בכמעט כבוד מלכים; הוא מביים אותם ומדמה אותם לנפילים, מלאכים יפים שנפלו וירדו מגדולתם ואולי מנכסיהם, כמו אותה עבודה לה הוא קרא ‘אישה, פעם ציפור’, בה מצולמת מגבה דמות נשית בריאת בשר, נוצות מעטות תלויות על קרקפתה הקירחת, את גבה מעטרות שתי צלקות עמוקות באותם מקומות בהם, כביכול, היו כנפיים שנתלשו ממנה; הוא עוטף אותם בסצנות בעלות אסטטיקה נדירה – והכל בשחור, לבן והרבה, הרבה אפור…
את עבודותיו של ויתקין ניתן לתלות על קירו של כמעט כל סלון, כמעט כל עבודה. צילומיו אינם פורנוגרפיים, אינם פוגעים במצולמים או במתבונן וחלקם אפילו מלאי הומור, לעתים על ידי הומאג’ אבסורדי ליצירות קלאסיות כלשהן (ונוס של בוטיצ’לי, עאלק, לדוגמא), חלק מעבודותיו הוא מכנה בשמות לחלוטין לא מתאימים ואירוניים, באופן מודע ומחושב.
אצל ויתקין לעולם לא תדע אם האובייקט שמולך הוא מניפולציה טכנית-טכנולוגית, אחיזת עיניים וטריקים של צלמים, איפור והצגה או הדבר האמיתי, למרות שחלק ממשתתפי סצנות הצילום שלו הנם כה מעוותים וגרוטסקיים על-באמת, שהיינו רוצים לקוות שזה בכאילו, שאין בני-אנוש כאלה בעולם; שאלה הם ‘דברים’ שלא היו צריכים להיות ועדיף לדמיינם או לחשוב עליהם ככאלה שאינם. האדם עצום העיניים התפור תפירה כירורגית גסה מבטנו עד לגרונו, האם חי הוא או מת? האנדרוגינוס היפיפה ההוא, האם הפאלוס התלוי באזור חלציו הנו אמיתי או הדבקה? והאם הגיבנת הנוראית שעל גב האישה האומללה (כביכול אומללה), האם זו גיבנתה או פאה?
לעתים ויתקין משחק עם הצופים, כפי שאומנים דגולים כמו דאלי היו משתעשעים עם צופיהם, מכניס אשליה ותעתועי-עיניים לעבודותיו, אלא שכאן, גבירותיי ורבותיי, אלה החיים במלוא כאבם המתוק, המר, הבלתי נתפס. בעבודתו ‘אישה על שולחן’ נראית אישה שפניה מוסתרים במסכה ובצדודית, ישובה על מן דרגש עגול, כזה שמשתמשים בו פסנתרנים. היא ישובה עליו עירומה, מקופלת רגליים – או שלא? משהו מוזר בצילום הזה - ופתאום הצופה מבין: אין לה כלל רגליים, היא קטועת גפיים תחתונות מעל הברכיים, וכל מה שהצופה רואה הוא שני גדמים המופנים אליו, כאילו מתגרים בו ובמוחו המתעתע בו והוא מתקשה להבין, לעכל. אז הצופה חווה הלם רגעי, אלם, שוק…
או בעבודתו המינימליסטית המופלאה ‘Portrait as a Vanite’ שוב מופיעה דמות חסרת זהות מינית מוגדרת, יפה, חלקה, אסטטית, לא-גבר-לא-אישה, איבר מין זכרי קטן בין רגליה החלקות והעירומות והיא נשענת עם ידה האחת על גולגולת אנושית. משהו נורא מתעתע ומציק בעין ישנו בסצנה הלכאורה נורא פשוטה הלזו. משהו לא שלם, משהו שהמוח אינו יכול לקבלו. הדמות הענוגה הזו חסרה יד שלמה מהכתף ומטה. כאילו שידה מוסתרת על ידי וילון או קיר או כל דבר אחר שיכול להסתיר יד אלא שאין כל דבר מוחשי שיסתיר אותה בצילום, היד פשוט אינה, פשוטו כמשמעו. אתה רוצה לצעוק ולומר שזו מניפולציה, שאין דבר כזה, ואני אומר לך: יש דבר כזה, ועוד איך, סמוך על ג’ואל פיטר ויתקין שידאג להזכיר לך זאת שוב ושוב ושוב.
האובייקטים של ויתקין גאים, ראשית לכל. אלה מביניהם שרוח חיים בם. הם לא נראים מסכנים, לא נראים סובלים, אבלים וחפויי ראש. ראשם זקור, גוום זקוף והם כאילו תוקעים אצבע משולשת, וירטואלית, בפני הצופה וכמו אומרים: כן, כאלה אנחנו, אנו ה’אחרים’, זהו יופיינו, זוהי חדוותנו, זו מתנת האל לנו; אנו חיים עם זה, מסתדרים עם מה שיש, פאקינג הסתדר גם אתה!
אני חושב שויתקין בסך הכל מעניק לכולנו מתנה שערכה לא יסולא בפז: אני חושב שהוא מאפשר לנו לבחון את עצמנו, חיינו ושלמות גופינו ולהעריך כל פיסת עור שנמצאת במקומה, כל עצם שצורתה מושלמת, כל גפה מגפינו, כל תא מהווייתנו הפיזית והבלתי מוערכת בעליל. כן, כזה הוא ג’ואל פיטר ויתקין – נשמה טובה.

טקסטים נוספים של Chaim Drishner

השארת תגובה