עד הנשימה האחרונה

16 בפברואר, 2008 | מאת Boaz Goldberg |

musa.jpg

איפושהו בשיחה, בין השירים והמילים, באישון לילה, עולה השאלה המתבקשת: מאיפה הגיע השם "מוסה"? . "כשיוסי היה מציג אותי בהופעה הוא תמיד היה מוסיף לי שמות. כל פעם השמות התחלפו. היו לי אלף כינויים, אבל 'מוסה' תפס". לא רק אותם כינויים נושנים של משה נחמיאס עברו מטמורפוזות. עם או בלי קשר למוות העגום והכואב של חברו יוסי אלפנט ב-1991, גם מוסה עצמו עבר לא מעט פאזות ושינויים. יותר מפעם אחת במהלך הריאיון הוא יאמר: "אני חושב שכל פעם אני בא לקהל אחרת. אני מבלבל אותם". הוא צודק.
בימים אלה מוציא נחמיאס אלבום סולו שלישי בעברית, כזה שניתן להגדירו כאלבום מושלם - ממש כמו קודמיו ואולי אפילו יותר. אולם באופן יחסי מוסה עדיין אנונימי, והוא בן 44. "אולי בגלל שכל פעם אני בא אחרת - אולי בגלל זה לא הצלחתי מבחינה קפיטליסטית", הוא תוהה בקול המיוחד והמעט צרוד שלו. כך או כך, כאמן טוטאלי, כזה שקו החיים המפותל שלו קשור תמידית לאמנות שהוא יוצר, זה לא שהייתה לו ברירה. אפשר לומר שהטוטאליות שלו היא המרכיב שמבדיל אותו משאר יוצרי הרוק בישראל. מוסה הוא באמת משהו אחר: מצד אחד אתה מאמין לו שהוא לא ציני; מצד שני נדמה שחוסר הציניות הזו לא באה על חשבון העומק והתחכום המוזיקלי שהוא אוצר בורידים. "אז אולי הקהל התבלבל", ממשיך מוסה, "אבל השאלה היא יעני כמה אתה מוכן לאכול חרא בשביל זה. שיחליטו בשבילך, שיתערבו לך, שיגידו לך מה לא לעשות. אתה חושב שאם הייתי בחברת תקליטים ולא הייתי עושה את זה אינדי, היה לי את החופש לחשוב קדימה, על יצירה חדשה?".

יש בו משהו שניתן להגדיר כ"אינדי טבעי". טיפוס עצמאי. זה לא בהכרח השיער הארוך הגולש והמבט המואר בעיניים, אלא דווקא העובדה שכשעה אחרי שהתקין לשני חברים ארוחת דגים שדג בעצמו, הוא מכין לי ולו תה עם לימון שקטף בעצמו. או העובדה שהוא מגדל בבית כלב צייד חמוד, שנותן לו השראה למשפטים כגון: "עם הכלב הזה בטבע, אני לא מגיע לרעב". או העובדה שהוא מראה לי "אבן מהחלל החיצון", שהיא, לדבריו - "חתיכה זעירה של מטאור שנחת באזור מולדביה - יותר חזקה מיהלום". או העובדה שיום קודם לכן הוא מצא על חוף הים מין מקל תנ"כי כזה, "ופתאום הופיע מישהו עם חרב. ההוא התאמן על החוף עם חרב יפנית, ואני ניגשתי אליו בשביל הספורט. עשינו דו-קרב קצר. הוא לא הצליח לשבור אותי. נתתי לו מכות רציניות עם המקל הזה".
לא מעט ראשי פרקים רשומים על העוגן ששקוע בתהום הפרטית של מוסה. כל אחד מהם מסובך ומורכב, ואולי ראוי לכתבה בפני עצמה: ההצטרפות ללהקה רטורית בתחילת שנות השמונים והקשר החזק שנוצר עם יוסי אלפנט; המעבר של להקה רטורית לניו יורק לקראת אמצע שנות השמונים - מעבר שהפך אותה ללהקת
Room 101 - כנראה הניסיון האמיתי הראשון בעולם האינדי הישראלי לנגן במגרש של הגדולים; ההתמכרות לסמים קשים; החזרה לארץ; הפירוק של רטורית; הפרידה המוזיקלית מאלפנט; האיחוד הקצר של רטורית; המוות העצוב של החבר-הכי-טוב-אלפנט; שוב סמים קשים; הנישואים הראשונים; הניסיונות הראשונים לפתח קריירת סולו; הסמים הפחות קשים; הגירושים הראשונים; הקמת אולפן הקלטות וחזרות עם אחיו דרי (גם הוא מוזיקאי); הסכסוך הגדול עם המנהל האישי רונן בן- טל, ששיעבד במשך שנים את סלילי ההקלטה של אלבומו הראשון של מוסה; הנישואים השניים; הרוקנרול; הלידה של הבת הבכורה; שיתוף הפעולה המוזיקלי עם ענבל פרלמוטר, שהיה קצר אבל פורה; המוות העצוב של החברה-הכי-טובה-ענבל; שוב הסמים הקשים; אלבום הסולו הראשון, שיצא סוף סוף בשנת 2000 - אלבום שנערך דיגיטלית על ידי יזהר אשדות ומוגדר על ידי מוסה כ"ניסיון לעשות שירים רדיופוניים יפים"; הלידה של הבת השניה; העבודה האינטנסיבית באולפן; תהליך הגמילה מסמים; הרוקנרול; הפאזה עם להקת 951, שתמכה והשקיעה באלבום הסולו השני שלו; החיים כאדם נקי ובריא, אחרי 16 שנה - 16 שנה! - של התמכרות להרואין.
אבל כאילו לא די בכך שאפשר לאצור מהחיים שלו תערוכה דמיונית, כזו שתציג אוסף מקורי של קלישאות מנופצות (הרי ידוע שגם עולם האינדי מלא חוקים וקלישאות; מוסה עוקף או שובר כמעט את כולן) - מצליח מוסה להפתיע אפילו במקום המגורים שלו: בניגוד מסוים לדימוי הרוקנרולי הזרוק שנשפך ממנו, מתברר שהאיש גר בדירת גג במתחם בזל. אמנם זה לא כמו שזה נשמע על הנייר - לא תמצאו כאן קירות בצבע קרם, פלזמות ותאורת הלוגן, אלא לוח שנה של נירוונה, פוסטרים של הופעות מחווה לאלפנט וארבעה רמקולים אימתניים - אבל בכל זאת מדובר בנכס משלו, שנקנה "לפני שעלו המחירים".

ממה אתה חי?
"יש טפטופים של רווח מהאולפן של אחי", הוא מגלה. "הקמתי אותו ועבדתי בו שבע שנים, שזה הרבה זמן. עכשיו תורו של אחי דרי לעבוד קצת. אני מקבל מעט כסף, אבל מצד שני דרי עוזר לי מאוד בהקלטת האלבומים".
אנחנו מתיישבים על הספה בסלון שלו והריאיון נפתח רשמית. מוסה עדיין קצת סגור, מעדיף לרכוב על אנקדוטות, מספר על כל מיני בסיסטים נידחים שעבדו בתור מתדלקים ונעלמו. חלק מהקסם שלו מצוי בחוסר המיקוד שלו בשיחה. יש מרווחים של שתיקות, שדווקא בתוכם ניכרת הרצינות הזו - זו שכל כך כיף לזהות במוזיקה שלו. הוא מעשן בשרשרת, לוקח את הזמן, מגלגל משהו בין הסיגריות, ניגש למערכת סטריאו, משמיע מוזיקה בווליום לגמרי מטורף. אנחנו מקשיבים לסטיב אלביני; לפלסטיקמן; ללהקת Unwound. כשהוא משמיע את האלבום החדש שלו, "לונה פארק", הווליום מטפס עוד יותר, לגבהים שלא ייאמנו. "האלבום הזה בנוי על עוצמה של ווליום, שחבויה בפנים", הוא מסביר. "הגישה שלי למיקסים היא שהווליום צריך להיות מקסימלי. אם משמיעים אותו בווליום חלש זה לא עובר. אפשר להגיד שהרפרנסים של האלבום הם סאונד הגיטרה של סטיב אלביני והלופים של האלבום החדש של Wire. רציתי שזה יהיה Emotional עם Industrial, ועשיתי משהו שאני חושב שעוד לא עשו ברוק".

באמת? מה מייחד את האלבום החדש שלך?
"הגעתי אליו מהדיסק “DE9”, שהוא האלבום התשיעי של ריצ'י האוטין, מי שעמד מאחורי פרוייקט פלסטיקמן". על השולחן בסלון שוכב הדיסק של אאוטין וממתין למוסה, שיפתח את חוברת הדיסק ויקרא: 'אחרי שסימפלתי, חתכתי והקלטתי יותר ממאה טראקים, קיבלתי יותר מ- 300 לופים. היו לופים שנוצרו מסימפול של צליל אחד והיו כאלה שנוצרו מאלמנט מוזיקלי באורך ארבע תיבות. בסופו של דבר נשארתי עם שני סוגים של לופים: האחד באורך של חצי שניה והשני באורך של ארבע- חמש שניות'. מכאן ממשיך מוסה במילים שלו: "ואז לופים על לופים על לופים על לופים. אתה מבין? זה מה שהוא עשה, וזה עניין אותי כי אני מאוד מעריך את הטכנו של פלסטיקמן. אז חתכתי איזה 70 לופים מג'אמים, שנוגנו בגיטרה-בס-תופים - מג'אמים! - ואז בחרנו, אני ודרי, כמעט באינסטינקט: 'זה נשמע טוב, יאללה לוקחים אותו'".

אז זה ממש אלבום של סינתזה, של עריכה.
"זה אלבום של עריכה מטורפת. כיום הלהקה מנגנת את השירים בלייב בעיבוד קצת שונה, אבל השירים האלה מעולם לא נוגנו באולפן כמו ששומעים אותם באלבום. זה שונה לגמרי מלחבר שיר על גיטרה אקוסטית ולבנות אותו לפי אקורדים ומלודיות. זה כאילו לבוא מהסוף להתחלה. המוזיקה כאן פועמת כמו מכונת כביסה. מלופים הגענו לפאטרנים ומפאטרנים הגענו לבית, פזמון וקטעי סולו. הלופים נגזרו מקטעים שנוגנו בלי חשבון, לפי הרוח. זה משהו שלא עשו ברוק. זו גישה הפוכה. זה טכנו-רוק. אני חושב שהיחידי שממש מתקרב לזה הוא קולין ניומן מ- Wire".

היית אולי אומר שזה פחות מהבטן ויותר מה…
"רוח והראש. זה החיבור בין הרוח והראש של מי שניגן את הג'אמים".

ומה עם הלב?
"הלב בא בטקסטים. הלב בא באהבה לעשות את זה, ברצון שזה יישמע טוב וייגע בלב".
פסק זמן. צריך לקפוץ לשירותים, שמהווים הזדמנות לחשוב על שאלות שעדיין לא נשאלו. כשאני חוזר לסלון, שוב עולה השם "יוסי". מוסה מצביע על צילום משותף שלהם, שמודפס על עטיפה של תקליט של רטורית. ניכר שהמוות של יוסי אלפנט עדיין קצת קשה לו. מוסה סוחב משהו, אולי איזו החמצה. מתגעגע. לפעמים נדמה שהאהבה העצומה שלו לווליום ולמוזיקה היא רק תירוץ לזכור את יוסי. אני מחליט להתרכז בשני נושאים שעדיין לא כוסו: הסמים וברי סחרוף.

למה לדעתך לא משמיעים אותך בגלגל"צ?
"למה? כי העומקים הם לא בשביל כולם כנראה. לא יודע".

אנסח את זה אחרת: למה ברי כן ואתה לא?
מספר שניות של שתיקה, עשן סיגריה מסתלסל. "ברי הולך יותר פשוט. אבל מה זאת אומרת? גם הוא כן וגם אני כן".

אני מתכוון לפופולריות
"יותר קל לו להיות במסחרי. גם יוסי היה יותר במסחרי ממני. אני הייתי יותר ברוק".

באיזו מידה ברי הולך יותר פשוט?
שוב שתיקה. "לא יודע, זה המצב הטבעי שלו, ככה הוא מבין את המוזיקה, ככה היא באה אליו. אבל היא באה אליו טוב, יש לו שירים יפים לאללה. ברי הוא אחד המוזיקאים שאני אוהב בארץ. לא תבוא כאן מילה רעה עליו".

אז מה אתה אומר בשיר "לונה פארק"?
"ב'לונה פארק' אני מדבר על אותם אנשים שבקור רוח לקחו החלטה ואמרו: 'זה יורד מהפלייליסט'. להם אני בסך הכל אומר: 'אני זה אתה בעצם'. יעני, אתה מכאיב למישהו אחר - אתה מכאיב לעצמך. אני לא פותח מלחמה. אני כאילו פותח עניין. כבר השלמתי עם הכל מזמן. להם אני גם מביא את השיר הבא, 'תשוקה', שיידעו שיש גם תשוקה בעולם, שיש איזשהו דחף שהם יכולים ללכת אתו וזה לא חייב להיות דחף רע. שרק ינסו. השיר השלישי, 'ניצוץ', מיועד לאלה שבכלל שכחו שיש אהבה בעולם".
ושוב מוסה מחליף דיסק. "מה, זה ברור לך? יוצא בלבלות פה, לא?". "חס וחלילה, מה פתאום". "אני יודע?… נעשה עוד תה". כשמוסה חוזר מהמטבח אנחנו מדברים על איזו דמות תל אביבית ידועה שהוא הכיר פעם. מוסה מתחיל לדבר, אבל אז מתחרט ומבקש לצנזר מספר משפטים בהקלטה. זה די מדהים שהוא כה שפוך וכה מודע בו בזמן. הוא מעיין בעטיפות האלבומים שלו וקולט ציור של לב על גב הדיסק של האלבום השני. "לא חשבתי על זה עד היום", הוא אומר. "בכל אלבום שלי יש ציור של לב. זה נחמד, כי זה המסר שאני נותן תמיד. שיש תקווה".

בתקופה של האלבום השני, באיזה שלב אתה נמצא?
"שלב טוב. שלב יותר טוב כבר".

למה?
"לא הייתי על סמים קשים. התקופה של הסמים זה טירוף. זה נס שיצאתי מזה. נס. אין לי כוח לזה כבר. לצערי, הרואין יצא מהמעגל. לצערי. די. אין מה לעשות, זה לא מסתדר. לא הולך. זה לא יוצא טוב כשאתה מתחרע מדי"

אתה מדבר על התקופה של ההתמכרות כאילו זה לא דבר מסוכן. כאילו למרות שיצאת מהמעגל, אולי תחזור לשם כשיהיה לך קצת יותר כוח או סבלנות.
"אחד הדברים המצערים בחיים הוא שהחברה לא נותנת לך את הספייס לקחת סמים, לצלול. גם למיליונר הכי גדול יעשו בעיות".
הרגשת טוב בספייס הזה?
"לא". וכעבור מספר שניות: "הרגשתי טוב, כן. אבל ממה שקרה בגלל שזה לא חוקי לא הרגשתי טוב".

למה לדעתך החברה לא נותנת את הספייס הזה?
"בגלל הצבא. בגלל שהמשטר פה הוא כזה שצ'יק-צ'ק יכול להפוך למשטר של צבא-משטרה".
אנחנו לא כאן בשביל פוליטיקה. מוסה הוא הרבה יותר מסיסמאות. והוא שוב מחליף דיסק. כמה שהוא אוהב מוזיקה. עכשיו הוא משמיע את השיר "אוחזים בנשק" בגרסת הלייב מתוך האלבום החדש, ומציין לטובה את גיטרת הגיבסון שלו. "נשמע טוב, לא? עובר, נכון?". "עובר עובר". "יש לי אחלה להקה. יש פה אחלה סולו. רץ כבר איזה דקה וחצי. תראה, פה אני מנגן על חליל. יצא מלא אנרגיה יחסית להקלטה ממיני-דיסק". הוא פונה להסביר את הצלילים שחותמים את האלבום. אלה סאונדים של נשימות, כאלה שהואטו באולפן. "עד הנשימה האחרונה", הוא אומר.

אז זה נגמר במוות?
"לא! האלבום נגמר בפייד. הנשימה ממשיכה".

טקסטים נוספים של Boaz Goldberg

השארת תגובה