סאלו וניצחון הרצון
16 בפברואר, 2008 | מאת Oz Michaeli |
במאמר שלפניכם אעסוק בשני סרטים: "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאל, משנת 1934, ו"סאלו" של פזוליני, משנת 1975. שני הסרטים מייצגים שני קטבים מנוגדים בזיכרון ההיסטורי של הנאציזם מזה והפשיזם מזה.
סרטה של ריפנשטאל מציג את מה שהנאצים היו רוצים להראות, המדומיין הנאצי, על דימוייו העצמיים ועל רכיביו האידיאולוגיים. בשל הגאונות והחדשנות של ריפנשטאל, הסרט מקובל עד היום כמופת קולנועית וכמסמך מהימן על הנאציזם בתקופה שלפני המלחמה. הסרט מציג גרמניה מתחדשת שהתעוררה לחיים לאחר שנים רבות. הסרט מחבק את האידיאולוגיה הנאצית והצופה בסרט נשאב לתוך עולם זה של דימוים וסמלים המלווה במוזיקה דרמטית ובשאגותיו הבלתי פוסקות של הקהל.
המצב ב"סאלו" של פזוליני שונה לחלוטין. אם אצל ריפנשטאל נמצא חיבוק אוהב לנאציזם, הרי אצל פזוליני נמצא התנכרות מוחלטת לפשיזם על מרכיביו.
העלילה לא מתרחשת באיטליה עצמה אלא בסאלו שבצפון איטליה, הרפובליקה קצרת הימים של מוסוליני תחת חסותו של היטלר. בזיכרון הקולקטיבי האיטלקי של שנות ה-70 הפשיזם אינו תופעה איטלקית ופזוליני עושה הכול כדי לבצע ניתוק בין הצופה לבין מה שמוצג מולו. אם ריפנשטאל מותירה את הצופה המום ונלהב הרי פזוליני יוצר אצלו תחושת גועל אפילו מעצמו.
במאמר זה אבקש לעמוד על ההבדל המרכזי בין הסרטים, אחד המבקש ליצור זיכרון קולקטיבי והשני המנסה לברוח מזיכרון זה, או יותר נכון, לתלות אותו על מישהו אחר. מעבר לעניין המיקום של הסרט במרחב יש גם את עניין הזמן. אנסה לנתח את הסצנות הראשונות בשני הסרטים כדי לעמוד על ההבדלים בזיכרון ההיסטורי של שני הסרטים האחד מקבל והשני דוחק, האחד מפנים והשני מתנכר.
הסרט "ניצחון הרצון" נפתח במוזיקה דרמטית, בצילום של הנשר האוחז בצלב הקרס המעוטר בזר הדפנה ולאחר מכן המצלמה יורדת לכתובית עם שם הסרט. הצופה מושלך ישר לתוך הרעיון על ידי השימוש בסמלים ובמוזיקה. הכתוביות מחלפות לאמירה כי הסרט הוזמן ישירות על ידי הפיהרר. הכתוביות מופיעות לאחר מכן ומכניסות את הצופה ואת ההיסטוריה כולה לרעיון הנאצי. בסאלו לעומת זאת פתיחת הסרט מלווה במוזיקה נעימה ועליזה על רקע כתוביות בשחור לבן. עושה רושם של קומדיה קלילה. כבר מן הפתיחה יש התנתקות מן החוויה. הזיכרון הוא זר ולא ברור.
הכתוביות בתחילת שני הסרטים ממקמות אותנו בזמן ובמרחב: הועידה בנירנברג ממוקמת מבחינת זמן ביחס למלחמה, להפסד ולהשפלה ולעלייתו של המושיע לשלטון. 19 חודשים לאחר עלייתו לשלטון, כך מספרות הכתוביות, היטלר טס לועידת המפלגה בנירנברג. הכתוביות מכניסות את הצופה ואת ההיסטוריה למסגרת זמן מסוימת שקשורה ונובעת מהעבר. ב"סאלו" הכותרת מציינת את תחום השנים של הכיבוש הנאצי באיטליה ואת העובדה שהעלילה מתרחשת בסאלו תחת הכיבוש הנאצי. כל אחד מהסרטים מתייחס לדברים מנקודת מבטו: עבור ריפנשטאל זוהי גרמניה מתחדשת ואילו עבור פזוליני זהו שטח כבוש. פזוליני לא מתייחס לעובדה שהמשטר האיטלקי הרשמי גורש לשם. מבחינתו השטח הוא שטח כיבוש ולכן לא שייך יותר לאיטליה. כבר בשלב זה אנו רואים כי הזיכרון הגרמני אימץ לתוך עצמו את הרעיון הגורס כי היטלר הוא מושיעה של גרמניה. הסרט יוצא מנקודת מוצא כי הנעשה על המסך הוא גרמני. ב"סאלו" אנו למדים מהתחלה כי מדובר בשטח לא איטלקי ועל כן לא מדובר בזיכרון איטלקי.
לאחר הכתוביות, ב"ניצחון הרצון", הצילום עובר לצילום אווירי, מעוף ציפור מעל העננים, ואז יורד מתחת לעננים אל נירנברג כפי שנראתה ממטוסו של הפיהרר. צילום פתיחה קסום זה כמו מחבק את דמותו של הפיהרר כאל אשר רוחו מרחפת מעל גרמניה. המטוס חולף מעל רחובותיה של נירנברג כאשר ממעוף המטוס ניתן לראות את התהלוכות הסימטריות שמתנהלות ברחוב כאשר צילו של המטוס מרחף מעליהם. כמות האנשים ברחובות היא עצומה וכולם משתתפים בתנועה. המטוס נוחת לשאגות ההמונים המריעים ומצדיעים במועל יד, מצטופפים ושואגים כאשר מנהיגם יורד מהמטוס מלווה בבכירי המפלגה.
ב"סאלו" הצילום הראשון הוא טיילת ריקה מאדם, הצילום עובר לחדר חשוך ובו יושבים 4 המנהיגים : כומר, שופט, דוכס ובנקאי, המייצגים את מוסדות הכוח הראשיים של המדינה. הם חותמים על מסמך ואחד מהם אומר "כל הדברים טובים כשהם מוצקים" על המסמך כתוב "חוקים". אצל ריפנשטאל, הדמויות המייצגות את השלטון הן פומביות, מזמינות ונערצות. פזוליני מציג את ההפך הגמור, 4 אנשים פרטיים אשר מנהלים בסתר את עניינים עבור מדינה לא נראית ועבור אנשים לא נראים. אם אצל ריפנשטאל הממשל הוא חלק מהעם ועל כן אהוב, הרי פזוליני מנכר במודע את הצופה אל ארבעת הנוכלים הללו.
ההמונים משתוקקים אל היטלר. הוא עולה לרכב ומחיל מסע לבית המלון כאשר לאורך כול הדרך ההמונים שוטפים אותו באהבה וצמאים למבטו בעוד הוא מחלק חיוכים אבהיים לכול עבר. זהו מרחב עירוני אשר האנשים שבו מחבקים את היטלר וההרגשה היא שהרחוב עצמו מחבקו, בקהל נשים וגברים מכול הגילאים כאשר כולם באו לשם במטרה לגעת בפיהרר, הם יודעים למה הם שם. מחלונות הבתים יוצאים ראשים שמחים ודגלים לרוב כאשר המוזיקה משמשת רקע הולם.
לאחר שרואים את השלט של סאלו, מתחיל הגיוס הראשוני של נערים שיהפכו בעצמם לחיילים המשרתים כולם (למעט אחד) מרצון. הרקע לחטיפת הנערים הוא רקע כפרי ריק כמעט מאדם. נציגי השלטון נאלצים לרדוף ולחטוף את הנערים בניגוד להמונים העומדים ברחוב ומצפים שהמנהיג יעף לעברם מבט. פזוליני רואה את הנערים בזיכרונו כקורבנות חטיפה בעוד ריפנשטאל מצהירה אנחנו כאן מרצוננו.
צילומי טקסי הלילה של ריפנשטאל מתחלפים בצילומים של בוקר מוקדם. הצילומים נעשים מתוך חלונות הנפתחים לבוקר נעים ולנוף המרשים של נירנברג כאשר ברקע הדגלים בכול מקום. ההתרחשות היא פומבית ויוצאת החוצה מהבית, בניגוד לסאלו שם מתבצע מעבר מהכפר הריק אל תוך האחוזה. ההרגשה היא של התחדשות ותיקווה, משהו רעננן ולא דקדנטי כמו באחוזה. הצילומים הם של מים, פרחים ודגלים על הרקע האורבאני. בצילום זה כמעט ולא נראים אנשים אך הנוכחות שלהם מורגשת.
הצילום עובר לבוקר במחנה הנוער של היטלר אשר התאסף בנירנברג. אלפי אוהלים מסודרים בסדר מופתי מצולמים מגבוה. נערים חסונים וחשופי חזה מתופפים בקצב בתופים ותוקעים בחצוצרות. המחנה מתעורר. הנערים קמים משנתם על האדמה במרץ, מצחצחים את מדיהם ושוטפים את פניהם. הכול נעשה תוך חיוך חברותי לחבריהם. ההרגשה היא של אחדות וחברות גברים אמיצה בין הנערים, הנערים כמסה אחידה ומאושרת. הנערים מתגלחים ומסרקים באחווה אחד את השני בתסרוקת היטלר האופנתית. הנערים משתובבים בגבריות ילדותית ומתיזים אחד על השני מים קרים. האווירה עולזת ושמחה. הנוער, העתיד הגרמני נראה טוב ושמח. החיילים מבשלים ביחד אוכל למחנה בתוך סירים גדולים, יש שפע לכולם וכולם נראים מרוצים ממה שניתן להם בצלחת. הם אוכלים אוכל פשוט בקערות פשוטות ונהנים מכול רגע (בניגוד לארוחת הצואה בה אוכלים חרא בצלחות חרסינה). ברקע שירי אחווה גרמניים. קיים שפע של מזון אותו אוכלים הנערים בהנאה. התמונה עוברת להאבקות ספורטיבית בין שני נערים כאשר ברקע חבריהם העליזים מריעים,בניגוד לסאלו שם אין שום פעילות פיזית שאינה מינית. אחד הנערים כותב מכתב לביתו או אהובתו כאשר ברקע כולם משתעשעים ביחד. האחווה של הנוער מודגשת. בסאלו אין כמעט אחווה בין הנערים מעבר לשמחה למראה סבלן של הנערות המשרתות.
מצב הנערים בסאלו שונה: מסדר של הנערים החשופים והיפים שנחטפו זה עתה מסודר בכוח בחצר, הנערים ממהרים להסתדר כראוי מאחר והם תוצר החינוך הפשיסטי והם יודעים מה מצופה מהם. הנערים, גם אם מעט מפוחדים, צוחקים למשמע בדיחה ומשתפים פעולה. בניגוד לריפנשטאל ששמה דגש על פלג גופם העליון והנאה של הנערים, הדגש בהפשטה אצל פזוליני הוא על אברי מינם של הנערים. כול אחד מהנערים אומר את שמו, חסר זהות מעבר לכך. הנערים עומדים כקבוצה אך כבודדים ואין להם למעשה שום קשר אחד עם השני, ין את האחדות הגרמנית. ריפנשטאל מזמינה את הצופה לחיו הטובים של הנוער ואילו פזוליני יוצר תחושה של בדידות בקהל. הנערים מכול שכבות החברה מצד שני ולא בני מעמד מיוחד. אצל ריפנשטאל הגיבורים הם היטלר והעם הגרמני אשר לשניהם הסרט סוגד אופיו של היטלר כמנהיג וכסמל מצוי לאורך כול הסרט ועל העם הגרמני לא מפסיקים לדבר ולמנות את תכונותיו הטובות. בסאלו בולט ההעדר מוחלט של דמויות בעלות אישיות ואופי ושמות האנשים מבולבלים מדי פעם.
לאחר מסדר הבנים היפים, מגיע מסדר הבנות היפות. ריפנשטאל מציגה את היופי הנשי הגרמני בכול עת, בין אם בצילומי קהל ובים אם בתקריבים על האיכרות היפות הלוחצות להיטלר את היד. הנערות האיטלקיות מפוחדות ומקופלות, חסרות את ההתלהבות הגרמנית, מה שיבוצע להן בהמשך יכפה עליהן בכול שלב בניגוד להתמסרות המוחלטת של הגרמניות הצעירות. הנשים הצעירות מופשטות ומוצגות לראווה על ידי נשים מבוגרות יותר, הגוף שלהן נוכח אך רוחם לא, היעדר רוח זה בולט אל מול התרוממות רוח חסרת מעצורים של הגרמניות. הגברים אדישים ליופי אך מתעוררים לחיים למראה סבלה של נערה. הנערות כמו הגברים הם מכול שכבות החברה. נערה שמובאת לפני האנשים ויש לה שן רקובה מגורשת מהחדר למרות שהיא מאוד יפה. אצל לני אין שיניים רקובות.
ניצחון הרצון עובר לאולם הקונגרסים המרשים כאשר התפאורה היא דגלים פסלים ושורות של בני אדם עומדים בקבוצות סימטריות ובסדר מופתי הקהל הוא מסה אנושית אחידה שעומד לפני במת הנואמים. רודולף הס פותח את הקונגרס.. החברים מקשיבים להס ומריעים לו. בניגוד לנאום הראשון בסאלו, נקודת המוצא היא שגרמניה יצאה מעברה השחור לעתיד טוב יותר וכי בזכותו יש עתיד לגרמניה. החברים מריעים לנואם . הס אומר, אתה העם, אתה המשפט. האנשים תחת חסות הפיהרר מוגנים בעוד הנערים בסאלו רחוקים בכול משטר או משפט. היטלר הוא הביטחון לחירות ולשלום. לאחר מכן עוברת המצלמה למספר נאומים של ראשי המפלגה. כולם מדברים על חוזקה של הרוח הגרמנית בניגוד לסטיית הגוף של סאלו.
בסאלו, הגברים והזונות עומדים על המרפסת, דמוי מרפסת הנאומים של מוסוליני, ונואמים לנערים החטופים על כך שתפקידם הוא לציית מאחר והם יצורים חלשים. האחוזה כמיקרוקוסמוס של האסיפה. התכנים הם תכנים של השתעבדות מרגע זה והלאה. בעוד שהתכנים של הנאצים הם שחרור משעבוד מרגע זה והלאה. הקריאה בנאום היא לזנוח את החירות, לא לקוות לשיפוט צודק ולוותר על החיים מאחר והם מתים ממילא. מסרים הפוכים לגמרי. הנאום מסתיים בהקראת חוקים, מערכת שלמה של איסורים וציווים כולם בעלי גוון מיני סוטה. מוכרזות גם המספרות ,נשים זונות, אשר בכול יום יספרו סיפורים בנושאים שונים, בדומה לקונגרס בה ישאו נאומים שונים. מטרת הנאומים היא להצית את הדמיון וכול סטייה מינית תהיה מותרת במהלכם. תוכן הסיפורים יקצין עד לסוף המדמם כמו שסדר הנאומים הולך מפשוט הנואמים ועד להיטלר עצמו.
משלב זה בשני הסרטים מופצץ הצופה בשני סוגים שונים של דימויים, הדימוי הגרמני המזמין והדימוי האיטלקי המתכחש והמנוכר. ריפנשטאל משתמשת בכול היכולת הקולנועית שלה כדי ליצור קומפוזיציות מוקפדות של המצעדים באצטדיון, של התהלוכות והאש. כול תמונה אומרת התמסרות גמורה לרעיון הנאצי ועל כן היא מייצגת היטב את הרעיון הזה הזיכרון הקולקטיבי שלנו. גם אם לא כך היה הדבר בפועל אין זה משנה מאחר והרעיון הוא זה הקובע. פזוליני מציע את האחוזה כמקרה מעבדה של הפשיזם אותו אציג בקצרה:
העלילה מחולקת לשלושה מעגלים אשר מקצינים והמסומלים בשלוש מספרות: מעגל התשוקות, מעגל החרא ומעגל הדמים.בזמן הסיפורים הנערים מפוזרים על הרצפה בלא סדר למשמע הסיפור. הילדים קשובים קשב רב לסיפורים הגסים אך לא מתחברים אליהם בצורה מופגנת כמו הנערים בנאומו של היטלר נאומו של היטלר. לאחר כול סיפור מבוצעים המעשים שנידונו בסיפור, הדרישה היא להוציא אל הפועל,ף כמו בנאומים את המילים למעשים.
בסצנה האכזרית של חדר האוכל הנערים הם שותפים פעילים או צופים מרוצים מהצד באונס הבנות ואף מפקירים את גופם בחדווה למעשה. מי שמכשיל את המשרתת המסכנה הוא אחד הנערים, הם הופכים לשותפים מרצון. תוך כדי המעשה מתחילים לשיר המנון פשיסטי. החיבור בין האקט לבין שירת השיר הציבורית "שם מיטב הנוער יורד השאולה" מחברת אותו לסטייה ומנתקת אותו מהקשרו המקורי. לאחר השיר הנערות נאלצות ללמוד אוננות מהי על בובת עץ.
כל סיפורי המין עוסקים באהבה "לא טבעית" וסוטה. הרעיון המוצהר הוא להתנתק מכל דבר טבעי ותם ולהתחבר לסוטה ולקבלו כאילו היה נורמאלי. יש היפוך נורמות כאשר המגרה הוא המכאיב ולא המענג. אלמנט זה של היפוך הנורמות הוא אלמנט חוזר גם באכילת הצואה, בה המעדן הוא חרא.הצופה מתנכר ליחסי המין ולמזון בצורתו הפשיסטית.
בדיון של המנהיגים הם אומרים "רק אנחנו הפשיסטים מייצגים באמת את האנרכיזם" ומצטטים אמירות כאילו אינטלקטואליות שמקורן לא ברור. הרעיון הוא שהדיון הפשיסטי הוא קלישאתי וריק מתוכן, מה גם שמה שמעורר אותו הוא מראה אנשים מאוננים, לא מקיימים יחסי מין אלא מדמים אותם. כל ניסיון לשיח אינטלקטואלי הופך לסדרה של ציטוטים ריקים ממקור.
הנערים הופכים לחיות ומובלים על ארבע קשורים ברצועות לאכול כמו חיות, כאשר הסעודה מסתיימת באכילת עוגה ממוסמרת על ידי אחת הנערות המסכנות. האדם הופך לחיה, ויהפוך לחזיר בשלב הבא כאשר יאכל את צרכיו כמעדן. אנו צופים כבמעבדה בהתבהמות ללא התנגדות של ממש של הנערים והנערות. הם אף מתחננים על ידי סידרה של נהמות למזון מהמנהיגים. ומלוטפים על ידיהם כמו כלבים מרוצים.הנערים מאוהבים ומתמסרים מרצון. אלו שלא מתמסרים מתחננים לעונש, למוות.
לאחר שהורגלו להסתובב בעירום הדרישה מהנערים והנערות היא לבצע את צרכיהם על פי פקודה. מי שלא שולטת בצרכיה נענשת בחומרה. השליטה הופכת למוחלטת. "העזת אפילו לנגב?" שואל אחד החברים לפני שהוא מודיע על העונש.
השלב השלישי הוא שלב הדם, ההרג. בתחילה נערכת תחרות יופי של ישבנים שהזוכה בה מקבל כפרס את ההזדמנות למות שוב ושוב. גם המוות החד פעמי והנצחי עובר מהפך. ומובטח שיתרחש לאין סוף.
ההוצאות להורג מתחילות באחד הנערים חיילים שנתפס שוכב עם המשרתת הכושית. כשהמנהיגים מופיעים הוא נעמד ומצדיע באגרוף מורם במחווה קומוניסטית. המחווה מבלבלת את המנהיגים הפשיסטים לרגע, בסופו של דבר אחד מהם מתאושש והם יורים בו. זה האזכור היחיד להצדעה המפורסמת שנראה ממנה הרבה אצל לני. הצדעה שמסמלת כאן אינדיווידואליזם והליכה כנגד המשטר. המחווה לא אפקטיבית אך מהממת , כמו המחתרת האנטי פשיסטית את השלטון. באקט זה יש ראיה גמורה לערבוב זיכרונו הפרטי של הבמאי על מות אחיו ההרואי לזכרון הקולקטיבי בדבר חלקם של הרוסים בניצחון.
הסיפורים הם על התעללות, החדר התרוקן ונשארו המנהיגים וצעירים נאמנים בעוד השאר נמצאים באמבטיה מלאה חרא. אומר הבמאי, אלו שהיו נאמנים למשטר ברחו לסאלו, ואנו הקורבנות, האיטלקים נשארנו בחרא.
אלו שהפרו את החוקים עונדים סרטים כחולים ויוצאו למוות בצורות שונות ונוראיות בעוד חלק מהמנהיגים צופים בחבריהם מרחוק, ממשקפת. הם מנוכרים להרג אך בשלב מסוים נאחזים בטירוף ומתחילים להרוג בעצמם. הפסנתרנית צופה במתרחש וקופצת מהחלון. מעשי הרצח נעים משרפת פטמות לחתיכת לשון, אכזריות המלווה במין. אחת מבנות המנהיגים נאנסת על ידי שני חיילים ומוצאת להורג בתלייה. אין רחמים לאף אחד. לבסוף ישנם מעשי נקרופיליה וקירקוף אנשים. הכומר מצליף לכול עבר וללא רחם תוך שהוא צורח דברים שלא נשמעים.
המוזיקה שמלווה את העינויים (כרמינה בורנה) מתחלפת במוזיקה הנעימה שהחלה את הסרט כאשר שני נערים שניצלו רוקדים בהנאה וואלס בסלון.
שני הסרטים מציגים נקודות ראות מנוגדות עד כדי כך שלעיתים הם משיקים. הקבלה המוחלטת של ריפנשטאל והדחייה המוחלטת של פזוליני הם הקבלה וההתמסרות של העם הגרמני לנאציזם ואילו הניכור של פזוליני הוא הרצון של האיטלקים למחוק את החלק הזה בהיסטוריה שלהם ולא לקבלו כחוויה איטלקית.
