אני יורק!

שעטת הבהלה שלי

אחת החוויות המפחידות ביותר שלי כילד קטן היה הביקור אצל סבתי. לא חלילה בגללה, אלא בגלל הדרך שהייתי צריך לעבור כדי להגיע אליה. הייתי רץ במעלה הבניין החשוך שבו היא גרה (האור נכבה תמיד), בעיניים עצומות ותקווה שלא ליפול, וידיים על האוזניים, מפחד לשמוע כל קול מאיים שיוכל להיות בקרבתי.
משהו באפלה הזאת של הבניין הנרקב גרם לצמרמורת קרה במעלה עורפי, כאילו צופים בי רוחות רפאים. החושך הזה שרצתי בתוכו, מבועת, הרגיש כאילו הוא סמיך וחי, כמו שכשמסתכלים בטיפת מים במיקרוסקופ אפשר לראות בתוכו מיליוני יצורים שחיים ומתרבים בתוכו. לאחר שהתבגרתי, הפחד הלך ודעך, אבל אותו שורש של בעתה מהחושך, גם עכשיו, אוחז בי. האימה הזאת היא משהו שלא לגמרי מרפה, גם כשאני הולך הביתה בערב, עולה לשמירה לקראת הערב, ואפילו כשאני הולך לישון.
אותה תחושה מבעיתה, של צפייה בחושך ושל אותה צמרמורת קרה, אחזה בי בחוזקה כשהאזנתי לאלבומם של The Axis Of Perdition, The Ichuman Method (and less welcomed techniques). יצירה מוזיקלית מהפנטת שמסוגלת לגרור את המאזין לה למערבולת בלתי נשלטת של אינסטינקטים חייתים מתעוררים. אותם אינסטינקטים לא יאיצו בך להילחם או להתרבות, אלא להימלט על נפשך, לברוח. הם מייצגים מבחינתי אותו מקום שחור ובלתי נסבל של אימה חסרת תכלית שנמצא בנפשו של כל אחד, כזאת שמתקיימת ללא מניע רציונלי. אותה אימה שגרמה לי לשעוט במעלה המדרגות מפחד לפתוח את עיניי או את אוזניי.
פחד, בבסיסו, מוגדר כתחושה שתפקידה לומר לי בתור בן אדם שיש עליי איום מסוג זה או אחר. אותו פחד יפעיל אחד משני טריגרים – להילחם או לברוח. אבל הפחד שמגולם באותה מוזיקה, לא נובע משום גורם חיצוני, ההפך הוא הנכון. אותו פחד נובע ממקור פנימי, פחד מנפשי, הלכה ומעשה. אני חושב שהפחד הזה, מאותה תהום אפלה שורצת שדים, קיים אצל כולנו, רק שהרוב מסוגלים להדחיק את אותם מחשבות.
אצל אחרים, החושך הזה לובש צורות. AOP שייכים לסוג השני.

האלבום עוסק, בצורה זאת או אחרת, בביטויים שונים של חושך, ובהתגלמויות שלו שמשפיעות עלינו. הוא עוסק בביקורת חריפה על מה שנהפכנו לו במהלך המאה ה-20, דרך זוועות המלחמות המתועשות ו"תוצריהן" הבלתי נתפסים בדמות מיליונים של קורבנות מלחמה, דרך רציחות פסיכוטיות, דרך טירוף מתפרץ, דרך הרס עצמי של המין האנושי בתמרות עשן מפעלים. הטענה הראשית שמובעת פה, היא שאותו טירוף והרס עצמי נועדו אלא להחזירנו לאותו תוהו ובוהו שהתקיים לפני היווצרות של ציווליזציה (Why else would" we pollute our planet, if not to return the world to complete darkness" ), לאו דווקא מתוך צרות אופקים או קוצר רואי, אלא מתוך לקיחת שליטה של הטירוף.
בנוסף, אלמנט נוסף במוזיקה ובטקסטים הוא ההשפעה הלבקראפטיאנית הכבדה שנוטה להאדיר את אותה טירוף וזוועה, אלמנטים שלאו דווקא צריכים להתקשר ל"כאן ועכישו" האקטואלי או הביקורת ההיסטורית שלהם.
המוזיקה עצמה, בהיעדר מילים מתאימות ,היא בלאק מטאל תעשייתי וקר בשילוב חזק של נויז.
הוא עמוס מקצבי בלאסט ביטס, ריפים שאם אפשר לקרוא להם "חסרי הרמוניה" הם יקבלו זאת כמחמאה, בשילוב עם מסת הדציבלים השחורה משחור של נויז פסיכוטי. AOP עמוסים בכאוטיות מוזיקלית כמעט לא אנושית שמתבטאת בשילוב נויז קשה , אלמנט שיוצר חווית האזנה על גבול הקלסטרופוביה. בנוסף, אותו בלאק מטאל מופרע ע"י סינונים ועיוותים שעובר ושובר לעיתים את צליל הגיטרות עצמן. סולן ההרכב אינו מבצע שירת בלאק מטאל צווחנית שכולם רגילים אליו באלבומי הז'אנר. קולו של הסולן עובר מסננים רבים שמשנים את קולו למעוות עד זרא, ולעיתים מתרחק במידה רבה מגבולותיו של קול אנושי. אבל למרות הכל, נשאר איזשהו שריד של "בלאק מטאל רגיל" שמופיע בצורת דאבל באסים ולעיתים גם בצורת ריפים יותר מובנים שניתן לקלוט בהם הרמוניה "רגילה". בתור אלבום בלאק מטאל אפשר לומר כי בדומה להמון הרכבים שבהם אני נתקל בשנים האחרונות, הוא לוקח את נוסחת הבלאק מטאל, מפרק אותה ומשנה אותה לתרכובת חדשה. האלבום עצמו הוא כבר מעבר לבלאק מטאל סטנדרטי מבחינתי. הוא כזה בעיקר כזה בגלל שהוא משחק באותם אלמנטים טקסטואלים של בלאק מטאל אבל חסר לו את אותו פתאוס מפורסם של הסגנון ומוחלף בשחרור כל הרסן העצמי של היוצרים. מה גם שההרכב בוחר שלא לגלוש ל"קיטש" מוזיקלי של הבלאק מטאל מכיוון שהוא עוסק ומבטא את רעיונותיו לא דרך מיתולוגיות או חזרה לתקופה עתיקה כלשהיא ב"צפון" הרחוק או באיזה "מסופוטמיה", אלא התעסקות בחוויה האנושית הפחות מוכרת לבני אדם, ובצורה בלעדית בלי סטייה לזרם הרעיוני המרכזי והמוכר. ומבחינתי, הוא אף נדמה לעיוות ביולוגי של הטבע, מרובה זרועות ומבחיל כמו שרק טעויות אבולוציוניות וגנטיות יכולות להיות.

המטריד ביותר בעניין הוא שאותו הרכב שהטירוף והמשטמה נוזלים ממנו כמו מים, לא מגיעים מקת'והולו או מ-שאב ניגוראת' המדומיינים של לאבקראפט, אלא אותו חושך שנשפך ולובש צורות כל כך מזעזעות מגיע מבני אדם רגילים, ולא מבני אדם שמקומם במוסדות פסיכיאטריים, ואולי טוב שכך, אחרת אותה יצירה לא הייתה באה לעולם.
אבל השאלה שהטרידה אותי בעיקר בזמן ההאזנות לאלבום הנ"ל היא לא לגבי מידת הקיצוניות שלו, אלא המגמה האנושית שהוא מבטא בה. האם אותה משטמה וטירוף פסיכוטי שמצויים באלבום זה בשפע אכן מופיעים אצל כולנו? איש איש בתוך העולם הפרטי שלו?

טעות היא לחשוב שבהנחה שאותם יסודות הרסניים אלו שקיימים באדם יוכלו להיכנע לאחר מאבק מר באותו חלק מואר ויפה של הקיום האנושי. זאת המחשבה שגדלה כמו מורסה בראשו של כל אחד – מה יקרה אם הטירוף ינצח?

טקסטים נוספים של New Yoreker

• RZA - April 18th, 2008
• Attilio Mineo – Man In Space with Sounds - April 4th, 2008
• זחיחות - February 16th, 2008
• ותודה לאופנהיימר שהביאנו עד הלום - February 16th, 2008
• נכווה בצוננים - February 16th, 2008