Marco Deplano- Wertham

16 בפברואר, 2008 | מאת Ori Shacham |

מרקו דפלנו מעורב כבר שנים רבות בסצינת האינדסטריאל באיטליה. הוא עומד מאחורי הרכב פאואר-אלקטרוניקס פרוורטי בשם Wertham ובנוסף הוא משתף פעולה עם אמנים אחרים בהרכב המעניין Foresta Di Ferro, ששמו מתייחס לאתר תעשייתי נרקב הנמצא ליד העיר קומו, בה הוא מתגורר.
אתה ידוע בעיקר הודות לפרויקט Foresta Di Ferro, הרכב שהוציא מספר אלבומים בלייבל WKN

אתה יכול לספר מעט על שאר הפרויקטים בהם אתה מעורב?
הפרויקט המרכזי בו אני מעורב הוא Wertham. זהו הרכב פאואר אלקטרוניקס/אינדסטריאל קטן ולא יצרני במיוחד בו אני משתף פעולה יחד עם מספר חברים ומוזיקאים ידועים פחות או יותר. הפרויקט לא מציג שום דבר חדש מהבחינה המוזיקלית אך הוא עוסק בחלק מהאובססיות האישיות שלי ונוגע בחיי היומיום, בסטריאוטיפים, בטאבו ובפטישים מיניים. המוזיקה שאני יוצר בפרויקט בדרך כלל מסובבת על מקורות אנלוגיים.
הופעתי לא מעט פעמים עם הפרויקט, אבל טרם הוצאתי תקליט מלא למרות שהשם בשימוש כבר בערך עשר שנים. אני מקווה שמתישהו בשנת 2006 אני אצליח לגשר על הפער הזה.
בנוסף לכך אני עובד עם אנשים מההרכבים Grey Wolves ו- Con-Dom בהרכב Death Pact International ואני מקווה לשחרר חומרים מהפרויקט הזה גם כן מתישהו השנה.
כמו כן שיתפתי פעולה בדרכים שונות (מוזיקה, טקסטים, עזרה בהופעות חיות, וידיאו וכו') עם מספר הרכבים אחרים, למשל:
Grey Wolves, The Leeches, Ostara, Varunna, Neither Neither World, Con-Dom, Runes Order, Der Blutharsch, Northgate.
דומה כי העבודות של FDFנוטות להכין בתוכן מרכיבים מסורתיים ואקספרימנטאליים כאחד. סגנונות כמו פאואר אלקטרוניקס ופוסט אינדסטריאל מצד אחד, וניאו פולק ופופ
מיליטריסטי מהצד השני.

מה דעתך על הגישה הזו והאם זו הייתה הכוונה בעבודה על פרויקט זה?
עוד בתחילת העבודה על FDFניסינו לא להיות מקובעים על הז'אנר, למרות שלכאורה אנו יכולים להיחשב כלהקת אינדסטריאל אם מתייחסים לגישה, לרקע הקונספטואלי ולדרך בה אנו מפתחים את המוזיקה שלנו. ניסינו להשתמש במגוון סוגים של אווירה שיתאימו לדימויים ולרעיונות שחשבנו עליהם. אנחנו רוצים שהעבודה שלנו תיחשב לא כרצועות נפרדות, אלא כיצירה שלמה בה כל שיר מחובר לשני. אני יודע שלבקש להקשיב לתקליט שלם בבת אחת זה יותר מדי בהתחשב בתרבות המזון המהיר של היום, אבל זה בדיוק מה שקורה כשאנחנו יוצרים את השירים שלנו.
למרות שאני יודע שכל הרעיון של "קונספט" עשוי להישמע יומרני, אין לנו שום עניין בכלל בלעשות מוזיקה לשם עצמה, הייתי עושה רוק'נרול- כמו שאני מתכנן לעשות בקרוב בכל אופן- אם מבחינה קונספטואלית זה יתאים.
אם שיר רגאיי יתאים לרעיון הכללי, אנחנו נקליט גם אותו, למרות שאני חושב שזה קצת רחוק מהמציאות כרגע.

אתה מרגיש שלמוזיקה שלך יש רקע פילוסופי כלשהו? האם היא מנסה לשרטט תוואי הליכה מסוים?
אני חושב שבעצם היותנו אנשים שונים ונבדלים, אנו אוחזים באמונות, פילוסופיות והשקפות שונות, ביחס לכל אחת מהעבודות שלנו, אבל אני לא רואה את FDF כאמצעי להציג את האמונות הללו- למרות שכמה נציגים של "משטרת המחשבה" עדיין חושבים כך.
התוואי שעליו אנו הולכים במוזיקה שלנו הוא זה של הנוודים, מספרי הסיפורים, שטיילו ברחבי איטליה במאות שעברו, רכבו על החמור שלהם, וסיפרו את הגרסאות שלהם למיתוסים ולסיפורים אמיתיים. אנחנו לא מתיימרים לקבוע את האמת, אבל יש לנו את היוהרה לנסות להישמע מציאותיים ככל האפשר.

בדיסק האחרון של פורסטה ישנם מספר סמפלים בשפה העברית. מה תוכל לספר לנו על זה? האם יש לך עניין מיוחד בישראל ובתרבות יהודית, או שאתה משתמש בזה על מנת לדון בסוגיות בהקשר רחב יותר?
אני מאוד אוהב מוזיקה שמושפעת מהתרבות המזרח-אירופאית, והגרסא היהודית של האווירה הזו, היא לבטח אחת היותר עוצמתיות וחדות. מוזיקה יהודית/ישראלית בין אם היא מסורתית, כליזמר, או אוונגרד, היא בין היותר מרגשות בעולם בכלל. אני במיוחד אוהב מוזיקאים ישראלים מוקדמים, יש לי כמה דברים מאוד חזקים משנות ה30 שיכולים לגרום אפילו לסלע לבכות. חוץ מזה אני אוהב את כל התחייה של הכליזמר- כשזה לא יותר מדי ג'אז, כי אני שונא ג'אז. חוץ מזה למוזיקה הדתית שלכם יש דרכים מיוחדות לשימוש בקולות. ההיסטוריה הישראלית היא מאוד מעניינת, עם כל הסתירות שבה, ואני לגמרי חושב שחלקים מסוימים של הארץ שלכם כבר חיים יובלות את מה
שבקרוב, רוב העולם יהפוך להיות. השיר שלנו, "On the Marble Cliffs" מתאר בדיוק את זה.
אין לי כוונה לתייג את הרעים או הטובים כמוסלמים או יהודים, אבל ראוי לזכור כי העולם המערבי, ברובו, קיבל כמובן מאליו את העובדה שהשוק העולמי מתכוון לחסל את מושג הזהות, וישנה אפשרות להגיע לשלום עולמי בעזרת הגלובליזציה. בכל זאת זהויות אומרות הרבה ללא מעט אנשים. וישראל היא מדינה בה מושג הזהות משחק תפקיד מרכזי, וזה בזמן בו מרבית האוכלוסייה העולמית סובלת מאפרוריות שוויונית, מה שעבורי הוא לא יותר מאשר קוץ בתחת.
איטליה מסתמנת כמקור מרכזי לפרויקטים של אינדסטריאל ופוסט-אינדסטריאל.

האם תוכל לספר על הסצנה הזו, הפרויקטים המוזיקליים והלייבלים שקיימים בה?
ה"סצנה" של היום שונה מאוד מזו שהייתה בשנות השמונים. אז היו פחות פרויקטים ופחות לייבלים ותשומת הלב הוקדשה לביסוס קשרים בין אנשים ולא לטיפוח התדמית האישית.
לצערי, כיום אנשים מתעניינים בעיקר בדברים האישיים שלהם ונקודת המבט הזו דומה לזו של הסצנות הגותיות או אלו של המטאל, בהן כל הופעה מנופחת למימדי ענק, יש מעריצים, יש יזמים ויש תפוצה במגזינים גדולים.
גם אם אני חלק מאותה הסצנה ומשתמש באותם המשאבים, אני בהחלט אעדיף לראות אנשים עושים דברים בעלי אופי אישי יותר. אשמח לראות אנשים מחליפים מידע וחומרים, מארגנים אירועים ולא תוקעים סכינים בגב, מבקרים, מעליבים ומתחילים סכסוכים אינסופיים בגלל קנאה טיפשית. הגישה הזו לא מובילה לשום מקום.
יש לא מעט אנשים ולהקות שהם לא חלק מההתכתשויות האלו. מכיוון שאני מתעניין יותר בסצנות הנויז והאינדסטריאל, אוכל לציין פרויקטים ישנים כמו:
Atrax Morgue, Murder Corporation, Bad Sector, Northgate, Larsen, Ain Soph, Amon, Teatro Stanico.
וחדשים כמו:
Posk, Enchran, Ornament, Banthier, Mariae Nascenti, Elipsis, AIT!, Der Feuerkreiner
ויש עוד רבים אחרים.
יש גם לייבלים טובים מאד. גם לייבלים גדולים כמו למשל Old Europa Café ו- Ars Benevola Mater וגם לייבלים קטנים יותר, כמו למשל Tarab, Eibon, Stridulum, Butcher’s House ואחרים.
בנוסף לצלילים האלימים של הפוסט אינדסטריאל, אם אתם חושקים באווירה קלילה יותר, כדאי לבדוק הרכבים איטלקיים מצוינים כמו-
Spiritual Front, Ianva, Varunna, Green Man, Colloguio.
אני באופן אישי מעדיף דברים עם נטייה רדיקלית יותר מאשר מוזיקלית, ולכן אני תמיד אעדיף להאזין לפאנק, לרוקנרול או ל- OI!.
"בנה של המוסריות החדשה שהטביעה רבים בעת קומה" הוא שמו של המאמר אותו כתבת יחד עם מייקל מויניהאן מ- Blood Axis. המאמר מופיע בספר "Apocalypse Culture II".

במה עוסק המאמר ואיך הזמן לך לעבוד עליו יחד עם מויניהאן?
הספר שיצא בהוצאת הספרים Feral House, הוקדש לזאב ז'בוטינסקי. מה דעתך עליו ואיך כל זה מתקשר לתרבות אפוקליפטית?
המאמר עוסק ב-Giusva Fioravanti, פעיל ימין קיצוני שחתום על לא מעט תעודות פטירה.
במאמר ניסינו לבדוק את ה"מורשת הרוחנית" שלו או את מה שנטבע לנצח בתודעה הקולקטיבית האיטלקית בשנים שכונו anni di piombo, והיו שנים של שלטון אלים ומאיים.
עניין אותנו איך בחור צעיר מרקע של מעמד ביניים יכול לשנות לחלוטין את חייו, ברגע שהוא מצטרף למאבק למען רעיונות נעלים כביכול. המאמר שלנו לא מכיל שום גינוי או הערצה משום שאני חושב שהמילים שלו עצמו מצליחות להסביר מתחים סוציולוגים והשפעות של אידיאולוגיות על בני נוער, וכל זאת בצורה טובה יותר מאשר כל מחקר סוציולוגי.
ז'בוטינסקי עניין אותי מאד כשהייתי צעיר יותר ופוליטיקה סקרנה אותי. המאמרים המעטים שנכתבו עליו באיטלקית מציגים אותו כמשוגע או כסוג של חיקוי להיטלר. נתקלתי בלא מעט מאמרים בהם היסטוריונים מהשמאל הפוליטי הקבילו, בצורה דוגמאטית, בין ארגונים פשיסטיים לבין הפעילות הפוליטית שלו.
כשגרתי באנגליה רכשתי כמה ספרים מפורטים יותר והתרשמתי בעיקר מהביקורת שלו כלפי ישראל, מאותה מחאה נגד "אווירה של התפשרות וכניעה תמידית", מארגון בית"ר ומרעיון ה"הדר" שמקושר לצורות קודמות של אתוסים לוחמניים, כמו בחברות אחרות שעניינו אותי בזמנו.
לאחרונה, הופתעתי לגלות איך מורשת ז'בוטינסקי עדיין מקובלת בקרב ארגונים יהודיים צעירים, גם אחרי כל כך הרבה שנים. זאב הישן והטוב זכה למקומו בספר על התרבות האפוקליפטית משום טבעו הבלתי מתפשר והמחלוקות אותן הוא עדיין יוצר בחוגים ליברליים. הוא לחלוטין מיצה את חייו עד תום.

דנו מקודם בסוגיה של אידיאולוגיה ימנית ושמאלית. תוכל לשתף אותנו בנקודת המבט שלך בנושא?
באופן אישי, אינני תומך באף אידיאולוגיה ואינני נלהב ללכת אחרי שום מנהיג או תנועה, במיוחד כשהן מונהגות על ידי סטודנטים צעירים אידיאליסטיים שלא עבדו אפילו יום אחד בחייהם. אני לא תומך בשום תנועה שאומרת לך מה לעשות, איך לחשוב, איך לזיין ואיפה לבזבז את הכסף שלך, ובכל זאת אני מודה שרעיונות ומחשבות מסוימות של הוגים משני הקטבים הפוליטיים הם הכרח לכל מי שפוליטיקה מעניינת אותו או שהוא עוניין בכיוון רוחני יותר.
מרבית הרעיונות ה"יצירתיים" שעוסקים בפוליטיקה ושינוי חברתי מגיעים מהקטבים הפוליטיים האלו. רוב הרעיונות ה"יצירתיים" יותר בנוגע לשינוי חברתי מגיעים מהתנועות בקטבים הפוליטיים הקיצוניים. מספיק רק להביט על המאבק הנוכחי בגלובליזציה על מנת להבין. מספר תנועות ימין העלו את הנושא הזה לפני שנים והיום זהו רוח השמאל החדש, רק שהם נכשלים כשהם מגבילים אותו למאבק חברתי וכלכלי בלבד ואינם עוסקים גם בתרבות ובמרכיבים של זהות. גלובליזציה אינה רק השבתת השוק אלא גם העלמת הייחודיות האזורית, מה שמוביל ליצירת אדם "המוני". אני לא אשתמש בביטוי "אורח החיים האמריקאי" משום שאמריקאים רבים מתנגדים לכך בעצמם.

החיבור בין הניאופולק והפאוור אלקטרוניקס לבין אידיאולוגיות ימניות הוא חיבור נפוץ ושגור. פרויקטים רבים מוחרמים ומואשמים בקידום אג'נדה פשיסטית. האם אתה רואה סגנונות מוזיקה אלו כז'אנרים פוליטיים או שהם פשוט אינם מובנים מרבית הזמן?
אני חושב שאתה צריך לברר עם כל פרויקט בנפרד לגבי הכוונות האישיות שלו, ובכל זאת אני מעדיף לתת לעבודה שלהם לדבר בשם עצמה. בעיניי העובדה שהרבה אנשים דנים בנושאים שקשורים לזהות ,ושהם מרגישים צורך לעשות זאת, היא מאוד חיובית. יש לבטח כמה אי-הבנות בנוגע לפרויקטים מסוימים , אבל, שוב, הם צריכים לדבר בשם עצמם.
בעיניי הפרויקטים הראשוניים של האינדסטריאל/פאואר אלקטרוניקס היו מאוד פוליטיים, אך לא אידיאולוגים. כל דבר שבדרך כלשהי חוקר ומבקר את הממסד הוא פוליטי , אך פעולה פוליטית היא לאו דווקא אידיאולוגית. בעיני אידיאולוגיה היא כמו פרח מלהיב אך מזהם . אני לעולם לא אגע בו אך תמיד ארשה לעצמי להביט בו מבעד לזכוכית. העיסוק בחומרים נאציים/ימניים קיצוניים מושך תשומת לב בעיקר משום שהוא עדיין בבחינת טאבו ואסור אפילו להתעניין בחלק מההיבטים שלו. משטרת המחשבה מעדיפה לצנזר אותו מאשר לתת לשאלות ומחלוקות מסוימות לעלות. אני חושב שכל התת-תרבות של האינדסטריאל התחילה כמשהו שצמח לא בגוונים השחורים/לבנים (או האדומים) , אלא בכל הגוונים האפורים ביניהם, דרך השימוש בשפה של כוח.
ארגונים אנטי-פשיסטים מפסיקים הופעות מבלי לדעת נגד מה הם יוצאים בדיוק. הם מפחדים להוריד את הטון ולנסות לדון בנושא בשקט ובנחת. אתם יכולים להבין, לפי נקודת המבט שלי, מי לדעתי הם הפחות סבלניים פה. אני לא מחפש תירוצים. כאשר אני רוצה להראות דברים מסוימים, אני יודע שהם עלולים להיות קשים ואנשים עלולים לא ליהנות מהם, אולם לאנשים אחרים אין סמכות לפגוע במה שאנחנו עושים ואנחנו לא צריכים לקחת אותם בחשבון.
אני לא מחפש לנהל פה דו-שיח, אני אלחם בהם עם חיוך על פניי. הדבר היחיד שמצער אותי הוא שאנשים שמארגנים הופעות מפסידים כסף רק בגלל שהם רצו להעמיד אירועים שאמורים להיות מפגש של אנשים החפצים בבילוי מהנה.
כאן, באירופה, אנחנו עדיין חיים במציאות של התנגשויות בין שמאל לימין, במיוחד בקרב בני נוער וצעירים. לצערי כל זה גורם ליצירת קטגוריות ורשימות של דברים מהם אתה חייב להימנע או כאלו שעליך לעשות על מנת להתאים לקטגוריה זו או אחרת ולא להיות מנודה או לחטוף מכות. הדבר הכי עצוב הוא שבמרבית המקרים, אותם האנשים המתנהגים כמו צנזורים, הם אלו שלכאורה לוחמים עבור החופש, וכנראה עוד כמה שנים הם יעזבו את "המאבק", ימצאו לעצמם עבודה וינהלו חיים נורמאלים.
לדעתי בשביל להיות אידיאליסט, דרוש רישיון שינתן רק אחרי בדיקת עמדות מקיפה.

מהו האלבום האהוב עליך בכל הזמנים?
כנראה ש- Great White Death של Whitehouse, למרות שכל הריליסים שלהם מעולים לדעתי. בנוסף גם Age of Quarrel של CroMags.

עם מי היית רוצה לשתף פעולה בעתיד?
עם: Operation Cleansweep, Black Leather Jesus, Splinter VS. Stalin, Bad Sector, Con-Dom, Grey Wolves, Green Man, Dalek, Grunt, Bloody Minded, Conrol, MB, Violetta Beauregarde ועוד כמה נוספים. לו רק היה לי מספיק זמן עבור כל זה.
בכל אופן, עם חלק מהשמות שציינתי אני כבר בקשר. אני עובד על סדרה של שיתופי פעולה עם כמה אנשים שפגשתי בשנים האחרונות ואני מצפה לפרויקטים האלו בקוצר רוח.

איפה היית רוצה להופיע? האם ישראל באה בחשבון?
כמובן שישראל מעניינת אותי מאד. אני מקווה שאוכל להופיע בארה"ב בסתיו הבא. בכל אופן אני אלך לכל מקום בו העלויות מכוסות, אנשים באמת מתעניינים במה שאני עושה ויש מיקרופון נורמאלי!
אני לא רוצה להופיע יותר מדי פה ושם, אלא רק במקומות ראויים ואולי עם פרויקטים נוספים שהייתי רוצה לראות.

טקסטים נוספים של Ori Shacham

השארת תגובה