ריקודה של קאלי

16 בפברואר, 2008 | מאת New Yoreker |

kali-yuga.jpg


אני הייתי רוצה להביא לעולם אפוקליפסה.אבל לא עוד ארמגדון מוכר, לעוס ונדוש שנטחן לעייפה באומנות וביצירה, אלא סוף מעשה ידי אדם, סופת אש עטופת ניוטרונים וחלקיקים תת אטומים.
אני רוצה לראות את כולם רצים מבועתים, חסרי אונים לנוכח הכוחות הלא טבעיים האדירים ששוטפים את עולמם, שבזמנו נראה להם כה שליו ובטוח, כמו קן חמים של חיים. הייתי רוצה לראות את המוני האדם שועטים בצרחות אימה שלא נשמעו כמוהן מאז מכת בכורות ואת גורדי השחקים נשטפים בזרם חסר מעצורים של מתאבדים מיואשים. אותם אנשים אומללים יודעים שאף אחד לא יוכל להינצל מזוועת האנושות העומדת לבוא, לא מן האש, הברד, הדם והקרח של עולמנו הטבעי לכאורה.
הייתי רוצה לראות את ההמונים זועקים ורצים, בזיזת חנויות ומוסדות, על תכשיטים ונעלי עקב שנעשים חסרי ערך בזמן המנוסה מהבלתי נמנע. ואז אראה את שכונות היוקרה בוערות, את אנשי האלפיון העליון על בגדיהם האופנתיים בורחים באימה מפני המון זועם של חסרי בית, על הפודלים חסרי הערך שנרמסים בהמולה, על אותם עובדים זרים-עבדים שפונים נגד אדוניהם עוטי העדיים היקרים כשלהבה בעיניהם וסכיני הסטייקים בידיהם, על בנות עשרה מפונקות שמשמניהן (שבוודאי נוצרו מעודף אוכל זבל ומזון מהיר) מכבידים עליהן לברוח יחד עם ג'ינס הקרוקר האהוב שלהם והפוסטר של נינט ויודה שחשוב להן יותר מן העולם כולו.
על בני שלושים מחומצני שיער שיחד עם נשותיהן הגרומות מחומצנות השיער גם הן מנסים לתפוס מחסה בסניף של איקאה. באמת חשבתם שחנות מלאה רהיטי עץ באיכות זולה היא זאת שתגן עליכם משואה?
והמוני אנשים רצים לעבר מועצות העיר, בתי התפילה למיניהם, אל מוסדות השלטון והכוח, מבועתים, נואשים, מפוחדים כמו ילדים קטנים בחושך אחרי שנכבה האור של מנורת הלילה, רצים אל הוריהם בחפשם אחרי פיתרון של קסם, שיגרשו את המפלצת שמתחת למיטה.
גלים על גבי גלים של בני אדם פעורי עיניים שועטים כמו בקר, רומסים את הזקנים, החולים, הילדים, שזעקותיהם החלושות לא נשמעות תחת תוהו הצלילים של צרחות, זעקות ובכי לאל הטוב שיציל אותם.
ואז אראה את אנשי הדת, השחצנים והבורים, רודפי הבצע הצבועים וקהי השכל, את מבטיהם המבועתים כשבעיניהם משתקפים גלי ההמון רדוף האימה כשגלי האש בעקבותיהם, את יללותיהם לגאולה. ופתאום בראשיהם עטויי המגבעת עולה הפחד כשההמון יגלה שהכל היה לחינם, חסר ערך, שכל הקמיעות לא באמת עזרו, שכל המים הקדושים הגיעו מהברז, שכל הכסף לא באמת קנה להם מקום בגן עדן או עזר לעניים מלבד השלטת רעיונות קלוקלים, להטפה חסרת תועלת לאנשים, על צריחת מסרים שבעצם לא נתנו את התשובה האמיתית, אלא נתנו את התשובה ואת הדרך הקלה שכולם רצו לשמוע. איש איש בעיני עצמו הרגיש נעלה שלא לצורך על האחר, הלא מאמין, על פתרונות שלא באמת פותרים משהו ורק יוצרים עוד שאלות.
ואז אתבונן בהם שועטים אל הפוליטיקאים, כשהם עוד מגואלים בדם הכמרים, הרבנים והאימאמים, יזעקו לפיתרון קסם מהשרוול, כמו שרק הם יודעים לעשות, להמציא איזה הסדר, איזה מינוי חירום לאיזה אדם שיציל את המצב. הם ינסו לשלוף כסף, וכוח, כדי להרגיע את ההמונים המפוחדים, אבל בזמני המצוקה האמיתיים שלא מצריכים שוחד או הרגעת אנשים בהבטחות שווא, לכסף אין באמת השפעה.
ופתאום, זה היכה בהם, בבת אחת כמו ברק רב עוצמה שעובר בין הנוכחים, תובנה צלולה כמו מי מעיינות שכעת התאדו מחום האש המשתלחת. הם הבינו שזהו המצב היחידי אותו הם לא היו יכולים לשנות, של אותו סוף מר ושחור של מוות, אבל את כל השאר, את כל הרוע היומיומי, את כל הצביעות והשנאה והבערות והמצוקה, הם יכלו.

אבל עכשיו הגיעו הגלים, והם שוטפים את כולם ללא הבחנה בדתם, מינם, מעמדם החברתי או עבודתם. לאש לא איכפת מה המוצא של אותם בני אדם או כמה הם מרווחים בבנק או כמה גדול היה ביתם , שכעת הוא הפך לאפר, שלהם.
האש לא רואה את ההבדלים. האש עושה את מה שהיא עושה הכי טוב.

*בתמונה - תיאור סיני של רעיון הקאלי יוגה. צייר לא ידוע. מתוארך למאה ה-18

טקסטים נוספים של New Yoreker

השארת תגובה