אני יורק!

זחיחות

טורים על גבי טורים, שורות על גבי שורות. מילים קצרות וקולעות, תמונות פוטוגניות יותר ופחות של אנשים שמעוניינים להציג בפני העולם את המסכה היפה ביותר שלהם, זאת שמראה את מי שהם רוצים להיות ולא את מי שהם באמת.
שורות שורות של שמות.
קליקות סגורות תמיד הפריעו לי – מועדונים קטנים יותר ופחות, אבל בעל מכנה משותף. תחום שיכול להיות רחב יותר או פחות, ואותן אידאות מזוייפות שמרחפות להן בכל שורה ושורה.
משהו מפריע לי ברשימת השמות הזאת, ברשימת התמונות הזאת, שהיא לא יותר מניסיון למסגר בני אדם לקופסאות קטנות של בדידות, אך באותה המידה פתח רחב שוליים לעולם שלם שאפשר להיכנס לתוכו, אך מגביל באותה המידה בייצוג הקשרים וההמחשה של משמעותם.
משהו מפריע לי בשורות התמונות האלו. מפריע מאוד.
יש משהו מרתיע בכאלו קהילות – צחנת האליטיזם שעולה מהן, ההצגה הכמעט מוחלטת של האישיות אך בו בעת ללא כניסה אמיתית של האחר לתוך אופיו האמיתי של אותו אדם, אלא רק אפשרות מוגבלת של הכרת אישיותו. והקהילות עצמן, קורי עכביש דקיקים ללא היאחזות אמיתית בכאן ועכשיו, בועות קטנות של פחמן דו חמצני בבקבוק סודה שהושאר להצטנן במקפיא.

שמות שמות שמות.

והתמונות האלו לא עוזבות אותי במנוחה. הן בועטות בי בעצם קיומן, הן מזכירות לי בכל פעם מחדש את זרותי, את היותי נטע זר בעולם לא לי. בעצם הופעתן מולי הן מהוות תזכורת מתמדת לכך שאני לא משהו מיוחד, שאני לא פתית שלג (וכמה שטיילור דירדן היה מסכים.). וכל מה שהעלתי על הכתב במהלך הזמן, הוא חסר משמעות, ובסופו של יום משאירות אותי שרוע בביוב הקטן והמטונף שלי.
שורות של פרצופים, מסכות חרסינה ענוגות ומסכות שבטיות מגולפות עץ.
ייצוגים של יופי, של תדמית חיובית, של הומור, של תחכום ותחכום מעושה, של פרטים אישיים ללא אישיות, של נתונים חסרי כל ערך כשלעצמן אך מלאות משמעות (לכאורה) כאשר מצטרפות פנים נאות לסכימה.
אני מאסתי בכל אלו.
ובחדוות הווידוי אין שום קתארזיס, לא שחרור או פורקן שמקובל לאחר מערבולת מילים כעוסות ומלאות שנאה, גם אם שזורה בהן נימה בלתי מורגשת של עצב וקינה על העולם שסביבי.
לא, פה לא תמצאו את כל אלו, אלה רק הזדהות בלתי אמצעית עם אלו שנכנסו לבתי ספר וירו בעוברים ושבים, שזרקו רימונים לעבר תלמידות בלונדיניות בשם אמבר וטיפאני. שכן הריקנות האדירה הזאת של קופסאות קטנות מגיעה לכל אחד בעל דעה צלולה, בניגוד לאלא שמלעיטים עצמם בקוצר מחשבה וזחיחות.
שכן שביעות הרצון העצמית הקטנה והמלוכלכת הזאת של קשרים בין אישיים וקהילתיים, זאת שנוצרת בעקבות התחככות של אנשים חסרי אישיות אלא באלו, במסיבות קוקטייל, במפגשי פורומים מאוסים באינטרנט, בקליקות חברתיות שהקשר בינן לבין יחסיים בין אישיים אמיתיים היא אפילו פחות ממקרית.
אנשים יפים מכירים אנשים יפים אחרים, אנשים מוכשרים מכירים אנשים מוכשרים אחרים.
אבל האדם הקטן, הפשוט, שוכב בתעלת הביוב שלו, מנסה להרים אפו מהטינופת.
ומעליו, מעל פתח הצינור המצחין, המסיבה ממשיכה באין מפריע על המדשאות המטופחות של עולמות קטנים וסגורים שמזרימים את תוצריהן מטה מטה, אל צינור הביוב.

יש משהו מטריד בטורים האלו. שורות שורות של פרטים ותמונות.
פנים בהירות, ייצוגי אישיות שמתבצע ניסיון להשיגה באמת, שאיפה להתממש לתוך אותה תדמית ולהיות היא, באם היא תדמית שהיא יצירת דמיון, תדמית עבר או ניסיון ליצור אישיות חדשה לחלוטין.
פנים בהירות, זחוחות.

טקסטים נוספים של New Yoreker

• RZA - April 18th, 2008
• Attilio Mineo – Man In Space with Sounds - April 4th, 2008
• שעטת הבהלה שלי - February 16th, 2008
• ותודה לאופנהיימר שהביאנו עד הלום - February 16th, 2008
• נכווה בצוננים - February 16th, 2008