אני יורק!

נכווה בצוננים

16 בפברואר, 2008 | מאת New Yoreker |

"מלחמה היא שלום. חירות היא עבדות. בורות היא אושר"
- ג'ורג' אורוול, "1984"

העולם, כך מתברר, הוא מקום קשה ואכזרי. אין חסד אמיתי שיימצא בו, זאת המסקנה העיקרית שאפשר להבין ממראות הזוועה שאנו נחשפים אליהם כמעט מדי יום באינספור מהדורות חדשות שמונחות ע"י מגישים חמורי סבר. בתוך אותה (דיס?)אינפורמציה שסובבות אותנו באופן יום יומי, אנחנו חיים, הולכים לעבודה, ויוצאים לעוד מסעדה או הופעה מבדרת להפליא שעוזרת לנו שלא לחשוב על מה שבאמת קורה סביבנו.
אבל בתוך אותה שגרה רגילה ויום יומית, לא שונה כלל מחייהם של מאות, אלפים ומיליוני בני אדם, נעים להם במהירות רבה, זרמי נגד. אנשים שמאסו במה שהם רואים סביבם, אנשים שמנסים למצוא את עצמם בשיגעון המערבי המהיר בצורה בלתי רגילה. מטרתם היא לנסות לגרום לשינוי, אם לא בקנה מידה רחב, אזי לפחות במספר אנשים רב ככל האפשר.
הכלים שבהם אותם אנשים, זרמים, משתמשים בהם הם פלטפורמת התרבות, במיוחד כתיבה על סגנונותיה ומוזיקה (או לפחות כך עבדכם הנאמן רואה זאת) ע"מ להגיע לכמה שיותר אנשים ע"מ להשפיע ולדחוף את המסר שלהם קדימה. מעין טרוריסטים אורבניים שמשתמשים באמצעים שברשותם לא בכדי לפגוע, בניגוד לטרוריזם בהגדרה המוכרת יותר, אלא בכדי לגרות, בכדי להביא אנשים לחשיבה על מה שהם מקבלים אולי כמובן מאליו.

מבחינה זאת, אפשר להלביש את גלימת האידיאולוגיה, תהיה אשר תהיה, על כל סגנון מוזיקה. אבל מבחינתי, יש מעט מאוד מוזיקאים בעלי קו מוחצן אידיאולוגית מספיק בכדי לעורר תגובה אמיתית, נטולת אפאתיה וציניות בקהל שומעיו.
אולי אחד ההרכבים שאני מעריך ככאלו, הוא Puissance, הרכב martial-industrial נוקט בקו הכאילו בדלני של לעג, עוקצנות ובוז כלפי המין האנושי באופן כללי, אבל בעיקר בהקשר לתהליכים התרבותיים, הטכנולוגיים והאידיאולוגים שעברו עלינו בהקשר למאה האחרונה, על כל זוועותיה (אפשר לומר שהיו תקופות חשוכות הרבה יותר בתולדות המין האנושי, אבל שום זוועה לא הובאה לידיעת רבים כ"כ כמו בזמננו אנו.), נפלאותיה והתנוונותה האיטית שהולידה את בניה הממזרים. כפי שזה נראה, הטקסטים של ההרכב הזה, בייחוד אלבומם האחרון שיצא לא מזמן "Grace of god", משדרים שליליות עמוקה שאפשר לטבוע בה כמו באוקיינוס שלם, וראיה מפוכחת וחסרת פשרות באשר לטבע השינויים האחרונים שעברנו כתרבות (למרות ששנים אלו הם רק הסיכום המריר לעשרות, ואף מאות, שנים של התפתחות לכיוון הזה, ל"כאן ועכשיו" שבו אנו נמצאים. אותם זרעי פורענות). הם עוסקים בביקורת חריפה חסרת פשרות על התפתחותנו הטכנולוגית חסרת המעצורים, על השד הגרעיני שיצא זה ממכבר מבקבוק העופרת שלו, ועל איוולת הקיום האנושי ורמיסת הטוב הגאה והזקוף כפי שהוא מתבטא בערכים של חופש, מחשבה עצמאית וחמלה כלפי כל בני האדם באשר שם.
במקום זאת, אנו מקבלים בדבריהם שנאה, לעג ובוז עלינו התממשותם בתרבותנו ותקופת חיינו אנו.
אבל כמו שאני רואה זאת, אותה מיזנתרופיה שזורמת מהאלבום כמו נהר שחור אינה באמת כזאת. דווקא בגלל קיום המיזנתרופיה עצם קיום השנאה נשכח, מכיוון ששנאת האדם שמתבטאת פה אינה באמת שנאה. אם אכן חברי ההרכב היו מעוניינים לפגוע באחיהם בני האדם (בתור הביטוי הקיצוני ביותר של שנאת אדם), הם היו עושים כך ללא בעיה אמיתית. לא, אותה מיזנתרופיה היא אולי הביטוי הקיצוני ביותר לרגישות. מדוע רגישות? מכיוון שאותה "שנאה" מחושלת באש הסבל, הכאב והרוע שבני אדם עושים זה לזה. המיזנתרופ, למעשה לא מעוניין בהתרחשויות האלו עקב אותו רצון לטוב והידיעה הפנימית שלו כי יש לרדוף את הטוב והצודק והנכון, אבל הוא לא מסוגל להתמודד עם העבודה שהמין האנושי בכללותו אינו מסוגל לבצע זאת בצורה שתניח את דעתו, לכן אותה השפעה של הרע והשלילי וחוסר היכולת לשנות אותו, מותמר לשנאת האדם. אבל לא בהכרח שנאת האדם כאדם, אלא שנאת התכונות המגולמות בו, התכונות שמוציאות ממנו את רע, האכזרי, האטום, היהיר (מה שגורם לפגיעה של המין האנושי בעצמי, במינים אחרים ובעולם בו הוא חי.)
לכן, המיזנטרופיה של Puissance אינה באמת שנאה תהומית, אלא כמו איך שאני מגדיר את המיזנטרופיה והאחוזים בדגלה, כסובלים ממקרה חריף של תסמונת פוסט טראומתית.

באלבומם זה, Grace of God, הם יוצאים שוב בקו האופייני להם, לתמיכה במה שהם רואים כסוף הקיום האנושי האווילי שהורס עצמו במו ידיו, ואולי אירוני יותר, כמתחננים בפני האל שישים קץ לקיום האנושי הפוגע והמזיק (ולכן האלבום נקרא "חסד אלוהים"). באלבום זה, בדומה לשני האלבומים הקודמים להם – State collapse וTotal cleansing הם ממשיכים גם בביקורת הג'ורג' אורוולית על מדיניותם של מיני מנהיגים מסויימים שיוצאים למלחמות מיותרות ועל המטרות האמיתיות של המלחמה (ועל כל מלחמה באשר היא מלחמה), כשהיא משולבת יחד עם מחאות על טבעה המכוער של הדיקטטורה, במיוחד זאת שמסתתרת מאחורי השילוב המבחיל של צדקנות ופסאודו דמוקרטיה ו"ליברליזם".
מבחינת המנטליות של Grace of god, מדובר במיליטריזם אידיאולוגי בלתי מתפשר. אין פה שום התעסקות ב"אולי"ים מסוגים שונים, ולא בהתמזגות אפרורית עם הרקע, אלא בעמידה זקופה, גם אם שבירה, למול מה שהם מוצאים שלא להאמין בו. מבחינה זאת, מדובר אפילו בהקצנה של המנטליות המיליטריסטית שלהם שממילא התחילה להתחזק לפני שני אלבומים (כתגובת נגד עקב פעולות המוסדות השנואים עליהם, אולי?).

האלבום הזה, שכפי שראיתם, נקרא Grace of god, מהווה מבחינתי אלבום המשך ישיר לקונספט הכללי של הלהקה, אבל ביתר דיוק, לקונספט של Hail the mushroom cloud, מהבחינה הזאת שHail the mushroom cloud עוסק בהתפכחות מאותה תקווה לחיים טובים או קיום בעולם הבא עקב עצם פיתוח אמצעי איום כפצצת הגרעין. Grace of god עוסק במה שקורה לפני זה, לפני האפשרות הזאת להרס בקנה מידה תנ"כי , שעצם קיומה מונעת שינה רגועה בלילה – דיקטטורים מטורפים, מנהיגים צרי מוח, פנאטיים דתיים, והאופי האנושי בכללותו.

"אני שונא את כל האנשים. אחדים בגלל שהם רעים ומרעים, ואחרים בגלל שהם משלימים עם הרעים.

-מולייר, "המיזנטרופ"

טקסטים נוספים של New Yoreker

• RZA - April 18th, 2008
• Attilio Mineo – Man In Space with Sounds - April 4th, 2008
• שעטת הבהלה שלי - February 16th, 2008
• זחיחות - February 16th, 2008
• ותודה לאופנהיימר שהביאנו עד הלום - February 16th, 2008