אני יורק!

קולות של הודיה

16 בפברואר, 2008 | מאת Deitia |

כולם רוצים היום להודות. בציבור. בבית. בתור לבנק. בכל מקום.
לא – לא קולות הודיה לאדוניי; לחשים נסתרים לאלוהיי. אלא איזה לחץ אדיר שרק גדל בכל נשימה ודוחף מבפנים לספר על תחושות האשם. כמו נמלים שחורות שנפלטות ללא שים לב מהשפתיים באמצע משפט. אבל בובות-עץ לא יכולות באמת לדבר, לא יכולות לספר שכן סיפור לא מתקיים ללא נשימה חיה.

תחושות אשם?

קליפות מתות מחפשות את נשמת החי, דורשות באובססיביות איזה משב קל של אשם. משהו אמיתי להיאחז בו. שכן אם ירגישו משהו – אז סימן שהם חיים. היזהרו מפני אותם המתוודים לכאורה שלא יודעים מהי אשמה אמיתית. מהחיפוש הנואש הם מתבלבלים מאיזה צל רגש אותנטי שחולף לו דרכם במקרה. עומק הרגש שיש שם הוא שווה ערך לתה חלש מבית ויסוצקי.

אני, לעומת זאת, גדלתי על ארל גריי חזק עם שתי כפיות גדושות סוכר והרבה חלב. תענוג לחושים. עם כל לגימה, לגמתי אשם. בכל תחושת שמחה על כוס החום הממלאת אותי בטוב, ספגתי אשם. נשמתי לרווחה מהזרם הבלתי-פוסק של הנשמה מלאכותית – שנתרמה לי בנדיבות לבו של איש מבוגר, מלבו החי ופועם לפי קצב התשוקה הסתמית אך האסורה, ולכן המחיה.

אז, נדמה לי שאני כן יודעת אשמה מהי. ואני רוצה לעזור לאותם מחפשי האשמה השואפים להודיה הרוצים להודות, להרגיש, לחיות. נשמה טובה כמוני.

אז נגיד שאני, וההוא שיושב מולי, מאתרים איזה סדק אותנטי כלשהו, שכשנוגעים בו הוא מרגיש כמו כתם זפת שנמרח ונדבק לאצבעות, אבל לא יורד אף פעם. מאתרים את האשמה הזו, ואני יודעת שהיא חיה וקיימת שכן היא מעוררת לחש קטן של הודיה בלבי שלי. ואני מתקרבת לסדק הזה, מקרבת אליו את שפתיי, לוחשת ונושפת ומחייה אותו. מוצצת ומלקקת ממנו עד שטועמת מן הזפת. לעולם הוא לא יספר לי על האשמה מפורשות. תלוי בי למלא אותה באוויר מספיק שתתחמק מאחורי המבט המזוגג שרק מנסה להתמקד בנמלים השחורות שנראות כעת בכל מקום.

כל-כך הרבה נשימה שתרמתי, להעלות ולהציף את האשמה שמתחננת לצאת אל אוויר העולם.
הם לא יודעים.

חושבים רק שקיבלו לגימה של משקה חם מחמם ומתוק. לגימה מתובלת בדם, אמנם, אבל רק כמה טיפות. דמעות מעטות נשפכות על כוסות תה המתבשלות על אש האמת הבלתי-נראית ובלתי-נאמרת.
לא יודעים שאני שותה מהם את הזפת, הכתם, הבערה, ולוקחת מהם הרבה יותר מאשר תחושת לחץ רגעית. בולעת את הנוזלים הבוקעים מהנשמה השחורה והסתמית האנושית שלהם – וחוזרת לחדרי, למקומי. מתאמנת על הנשימות שלי עד ששוב מצליחה להפעיל ריאות נקיות מזפת. יורקת עד שהליחה מתנקה ושוב טועמת מהי ההודיה של העולם כלפיי; עולם שאינו מסוגל לעצור מבעד להיווצרות מתמדת של הזפת – תוצר הלוואי של מלאכת ההקרבה.

ואז: האם עכשיו מחובתי המוסרית לסלוח? למסור את ה'כן' הקדוש שלי לאדם קטן שהצליח במקצת – אפילו לא לתאר, אלא רק לחשוף בלא יודעין – את העול הרגשי שהוא נושא איתו? באיזו נקודה סולחים? ואם לא עכשיו, עד כמה אנחנו ניתן לעצמנו לשנוא אדם אחר על חטאותיו, ולהשאיר אותו כורע תחת העומס הדמיוני של כתם קטן?

זוהי הרי בשורת הסליחה; לשחרר אותנו ממעגל מוסר מייסר. אותו, ואותי.

כי אצלי, זה היה אחרת. אולי יש עוד אחרים. אולי עוד הרבה. שבכאב על העבר, אנחנו נושאים בנסיון תמידי ונואש לסדר מחדש את הפאזל שמתפזר שוב ושוב תחת דיסוננס ההווה. האדם ההוא – האדם הזה שעשה בי רע, הנה… הוא ממשיך לחיות ולהתקיים ממש לצידי. כאילו שהעבר לא קרה. איך אפשר לעבור הלאה? התמונה הזו לא נתפשת בכלל. חייבים לתפוש את זה – להבין את זה – לשלוט בזה כדי שאולי, יהיה אפשר לשים את התמונה בתוך האלבום, גבוה על המדף, ולחפש תמונות חדשות. מנסים כל הזמן לשחזר את המומנט שבו הפגיעה קרתה. מתי בדיוק זה כאב? וכמה? ואיך? ולכמה זמן? מה חשבתי אחר-כך? איך זה השפיע עלי? אולי זה עושה אותי כועס? מדוכא? חרד?

לא – אולי לא אצל הרבה אחרים, דווקא. זו ברכה המוענקת לרוב לנשים בשדה הקרב שלנו. זהו המקום שבו אנו עלולות לצאת המפסידות – פצועות, נכות, מפורקות או סתם קצת שבורות. שדה-קרב המשפחתי. הבגידה והכאב הנגרם על-ידי אחר שעומד ממש מולנו. מול המקום שבו אנחנו יושבים לאכול ארוחת-בוקר. ושם, כשאנחנו אוכלים ארוחת ערב עם אפונה. ושם כשאנחנו שותים תה חזק עם סוכר וחלב.

ומחפשת רק לסלול את הכביש למרחב העצמאות המוחלט. לא להיות תלויה באף אחד. אף אחד אינו יכול לשלוט בי עכשיו. אני אדונה לדרך שלי. איכשהו. אין לי מושג איך. מה אני יודעת לעשות בכלל? או – אוקיי, אהיה מלצרית קלדנית פקידה מנקה מדריכה מה שצריך. אני.עושה.כל.מה.ש.נדרש.ממני.כדי לא להיות תלויה יותר באף אחד. אז נכון, אמנם. לוקח עוד קצת זמן להבין מהי באמת עצמאות וכיצד לנהל אותה. קשה להשיל את חבל התבור הבלתי-נראה של הקורבנות.

עוד לא. עוד לא.
קודם עסוקים בלולאות של מחשבה החוברות תמיד לאותה הנקודה. עבודת הלולאות הופכת להשקעה, לגאוות יחיד – פרויקט סיום של החיים. נוצרת התמונה של מי-אני, ואליה קשורים כבלים עבי-כרס שגוררים איתם את האדם ההוא מהתמונה ההיא בראש שלי. תמונה שמצמיחה שורשים שמפלסים את דרכם פנימה כמו השתלת איבר כרות ורקוב, עד שמאמינים שאם רק נאתר את הקצה, נצליח לעקור את השורש כולו סופית. וכדי לאתר אותו, אני צריכה את התמונה הזו איתי כל הזמן, כדי לראות מתי היא מתעוררת לחיים. ואז כעבור זמן, מסתבר שניתן לחיות בלי התמונה הזו יותר ויותר זמן. ותופסים איזו מחשבה של: הנה – עובדה – זה קרה. זה קרה, ואת המשכת להתקיים. ואפילו עשית דבר או שניים לא רעים בכלל. סיימת תיכון, התחלת אוניברסיטה. אפשר לגדול הלאה. מעבר לזה. יש חיים שהם ממש כבר שמה. לא צריך בכלל את העבר. העתיד הקרוב כבר הרבה יותר מבטיח. אני יודעת ששמה – בצד השני של האוניברסיטה – אני אדע הרבה יותר, ואז אדע איך לסדר יותר טוב את העולם שלי.

אז מה עם האשמה?
אשמה?
כן.

אין לי מושג, אף פעם לא הרגשתי אשמה… לא באמת. מעט מאד עשיתי בחיי שיש לי עליו חרטה אמיתית. תפקידי היה לחוות את הצד השני. הצד שאחראי ליצירת תחושת האשם של האחר, כלומר, הקורבן. לומדים להימנע מלהזכיר את נושא חוויות העבר. עדיף פשוט לחיות עם זה צד לצד. שכולם ידעו כבר, או לא. מה זה משנה.

מגדלים אותך על האמונה שאתה מייצג את הצד האפל של האחר. הרי ראית אותו ברגעים הכי שפלים שלו. הכי שפלים. שבעולם. שבנצח. אתה העד לאפלות הזו שבו. ואולי רק אתה. אז אינסטינקטיבית, השורשים האפלים שבך דוחפים אותך לחפש את האינטימיות הזו שוב ושוב. אתה ממש רוצה לראות את הכרביים של האנושיות. אתה צריך לתפוס אותם – לתפוס בדיוק איך הם עובדים מבפנים. ואחרי העבודה הזו, אתה לומד – ברגע שהגעת לשם – תפקידך הוא פשוט לסלוח.
להגיד, זה בסדר. אני מכירה הרבה יותר גרוע מזה. אני יכולה להבין. באמת.

ובמקום לתת לעבר לחיות כמסך עשן מעל עיניי, אני יוצאת לרחוב ומחפשת את הזפת לכביש שלי. מריחה ומלקקת זפת. מהרבה סוגים וטעמים. שוב ושוב זורקת את עצמי לתוך בור של צחנה אנושית לראות מי יושיט לי יד, ובתמורת לאיזה מחיר. אני יודעת שאני טהורה פנימה, אבל הסדק רק רואה זפת, אז אני מקבלת עלי את שפת הטרנסאקציה.

וכמובן שאני מבינה. בטח אני סולחת. מה, סה"כ, אני רק זפת.
ברור שאני יכולה להסתכל עליך ישר בעיניים ולראות אותך, בן-אדם בלי שמץ בעיה לנצל אדם אחר. ואתה יודע שזה ניצול. לא מסוגל לומר את זה לעצמך, אבל אני אגיד לך את זה ישר. ברור לכל ובייחוד לך שלא היה לך דבר מול העיניים מלבד הדחף הטריוויאלי ללטף ולגרד ולדחוף ולגמור. ואתה בוחר בעיניים שנראות כאילו יכולות לסלוח על כל דבר. ולא מבין איך זה יכול להיות שלאחר שהעיניים איפשרו לך להגיע למקום שעליו רק חלמת – איך זה יכול להיות שאתה נשאר עם שנאה רק כלפי עצמך. כלפי מי שאיפשרת לעצמך להיות. תנסה כמובן להפעיל את הטכניקה המוכרת והשגרתית של השלכת השנאה והזלזול על זאת שכורעת ברך לפניך. כל-כך קל הרי מהפרספקטיבה הזו להסיק מי יותר גבוה ומי יותר חזק. אבל היא לא מאפשרת לך. היא תבלע אותך, אבל יורקת את הזפת לתוך הארנק הקטן שהיא לוקחת איתה. ואיתה לוקחת את הארנק, ויוצאת מהדלת, ולא מסתכלת חזרה אחורה.

זו הטרנסאקציה. ואחריה, לא כולם מוכנים לחתום על העיסקה. רוצים להחליף את הסחורה. חשבו שרוצים להודות בחטאים שלהם, להרגיש חיים, ולהכיר במי שהם באמת בתוך הקרביים שלהם. אבל לא – לא לעצמם, ולא לאחר. כי – אולי… אולי בסוף גם הם רק בני-אדם עיוורים ואילמים שיום אחד יצטרכו להכיר באמת במה שעשו, ולהחליט לעבור הלאה. לא להיתקע בתוך הפנטזיה של העתיד. להבין מה הביא אותך כך להתפרץ פתאום. משהו התפרץ. ואתה נתת לזה לקרות. משהו לא עצר בעד זה. איזה דחף טהור. ויש בזה מן ההתמכרות. אתה מתמכר לתחושת העוצמה. אתה מספיק חזק בשביל להוציא דחף אמיתי אל העולם.

אם באמת תכיר בזה, תבין שזה לא היית אתה החזק. לא אתה שאיפשרת להתפרצות, אלא מי שכרעה מולך, ואז עמדה מולך, ואז הלכה ממך. הייצור הזה שראה אותל במקום הכי שפל שלך. ברגע הדחף הבלתי-נשלט שאתה בחרת להיכנע לו. אפשר להסביר את זה בהרבה מילים ותחושות. אפילו כמשיכה אמיתית. אבל אז היה הרגע שבו… היא פשוט מאפשרת לך. פותחת את עצמה כלפיך. מאפשרת לך לגעת בה. והרי יש לך רק תופת וזפת במקום רגש במקום הזה – איך יכול להיות שגם לה יש את אותם הכתמים? בטח שיכול להיות. מתחת לכל זה, נשים הן סתם גברים. כנראה שבאמת מבינות את הדחף הזה, את החוויה הבסיסית הזו. הן תופסות שזה פשוט משהו שאנחנו עושים. אנחנו – בני-אדם חופשיים – ואנחנו מזיינים.

אז לצד זה שאתם, בני-האדם החופשיים, תולים עלינו את כל כובד פנטזיית השחרור שלכם. אז מה - מי יודע שאולי גם אתם רוצים בחוויה רגשית כמונו. אולי – מתחת לכל הייצריות העיוורת הזו שלכם, אתם באמת תופשים את עומק הרגש שאנו מרגישות באותו הרגע. אולי הבנתם מה זה דורש ממני לתת מעצמי באופן הזה לך. אנחנו סומכות על מקום מאד בסיסי בכם שתהיו טובים אלינו. אנחנו סומכות על כך שתבין איפה גבול הרגש האנושי, ולא תרד מתחת לו לכדי השפלה. כי ברגע שהשפלת את עצמך, אנו שוב לא נלך איתך לשם. רק ננקה את טיפות הזפת ונשמור אותן בזהירות כדי לנשום אותן פנימה מאוחר יותר.

הוא לא מבין, המפלצת. הוא לא מבין את המלאך שיש לו בין ידיו. לא תופס עד כמה היא טהורה ויפה כמו רוח. לא מבין שהיא חוותה מימד שונה משלו. מימד של מציאות עמוקה ונשגבת ממנו. ולא תופס שהוא הקריב פיסת בשר אנושית משלו לאפשר למימד הזה להירקם ברגע התפרצות המפלצת על המלאך. קל כל-כך למצוא את המילים הבנאליות להגן ולכסות על המפלצת שוב עד לפעם הבאה.

* * *
מה, תכל'ס… היא כבר שכבה איתי. קצת זונה. נו – בסדר.
נעשה את זה כמה פעמים… ונעבור הלאה. יש הרבה בעיר. כל מיני. אינטרנט וזה.

התמונה למעלה:
- וויליאם הולמן האנט The Awakening Conscience