עיניים פקוחות והפחד משתק

16 בפברואר, 2008 | מאת Oren Ben Yossef |

חלום. שדות ירוקים. ערי ענק שחורות מרחפות בשמיים.

במקרה הספציפי הזה זה היה דמיאן הירסט, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות ג'קסון פולוק או כל אחד אחר. ישבנו באולם ההרצאות וראינו שקופיות של חיות משומרות במיכל פורמלין שנשאו את חתימתו של האמן הבריטי. כל תמונה מזמינה תיאור קצר מפי המרצה, כל תיאור קצר בעצם רומז לנו שהנה זה מגיע, זה חייב להגיע. זה תמיד מגיע.
וזה הגיע.
יד בודדה התרוממה מעלה. המרצה, בחיוך, מהנהנת בראשה והשאלה נשאלת.
"למה הדבר הזה מוצג במוזיאון? גם אני יכול לשמר איזו חיה ולשים באקווריום!"
התשובה היתה מהירה.
"הוא שם כי הוא עשה את זה ואתה לא."
אכזריות בפשטותה.

כמה שנים קדימה.
מועדון לבונטין 7.
אנשים נכנסים פנימה. תיכף עולה דופראס. ההופעה הראשונה של הערב, ראשונה מתוך תשע הופעות. הוידאו מתחיל לרוץ ואיתו המוזיקה. מגמת הערב היא עלייה בקושי המוזיקה וההופעה הראשונה כבר קובעת רף לא נמוך. רוב האנשים שבאו כבר יודעים מה מחכה להם בערך. אבל יש אנשים שבאו בשביל לשמוע מוזיקה אלטרנטיבית, ומה שהם ישמעו לא דומה בשום דבר למה שהם מכירים בתור מוזיקה שכזאת.
דופראס מכה בגלים של סאונד שמכים זה בזה ויוצרים גלים אחרים. אין כאן שירים. ובהופעות הבאות בתור באותו הערב, חלק מהאנשים שלא ידעו לאן הם נכנסים יתגעגעו לחוסר הקומוניקציה של דופראס, שבדיעבד היתה הרבה יותר מלטפת מההופעה של גאופ לדוגמא, ומההופעות שעוד יבואו אחר כך. החלק השני של האנשים שלא ידעו בדיוק מה הולך להתחולל בפנים ישבו בתוך הקסם הזר הזה.

המוזיקה ה- "אלטרנטיבית" היא לא מוזיקה אלטרנטיבית. לפחות לא מבחינה קונספטואלית. למה? כי השימוש שלנו בשפה, בהעברת סיפור רעיוני, מוגבל על ידי אותה השפה שלנו. המילים הן אותן מילים, צירופי המילים הינם אותם צירופי מילים והסיפורים הם אותם סיפורים. אם ננסה נוכל להבחין בתבניות מעגליות של רעיונות שעלולות להפתיע אותנו. אנו עלולים לגלות שכל נושא לשיר כבר נכתב מזמן. אפילו הלהקות הקיצוניות ביותר שמפארות את השטן הן בסופו של דבר לא יותר מלהקות משיחיות ששרות טקסטים דתיים ומחכות למשיח.
השמות שונים. המילים זהות.
זה נכון כמובן לא רק לגבי מוזיקה. המטריקס פתח לכם את הראש? הכל כתוב בברית החדשה. שום דבר לא הומצא. אנחנו מנסים להאמין שאנחנו גילינו משהו, מנסים להאמין באינדיבידואליזם. אבל האינדיבידואליזם הזה לא קיים. לא בחברה שאנחנו חיים בה ובטח שלא בתקופה שבה אין אמת אבסולוטית יותר, או שהיא לא נראית מבעד לענני הפרסומות וההבטחות לנוחיותנו, בדיוק כפי שהאמת של אלבום מסויים נעלמת מעינינו ברגע שאנחנו מורידים באינטרנט רק כמה שירים ממנו מבלי לשים לב בכלל לרצף הקטעים שנבחרו בשביל אלבום זה, מבלי לשים לב לאמנות הויזואלית שמצורפת לאלבום ולעצם הירידה בסטטוס של האלבום מעבודת אמן לקובץ מחשב שעלול להימחק מחר.

דופראס יורד ועכשיו תורנו. אני עולה לבמה ותופס את מקומי. בכמה השניות שנותרו לי לפני שארים את המיקרופון אני חושב לרגע על דיוויד טיבט צורח על לוציפר בשמי לונדון ומיד רואה בעיני רוחי את בנייניה האפורים. המבנים ברורים, בדיוק כמו בשיר שלו. אני מדמיין את הבניינים מתפרקים ונופלים לרחוב. עדיין מדובר במבנה ברור. אני רואה את הרחובות, רואה את האבנים. אני יכול לדעת לאן אני הולך על סמך השאריות מולי. אבל משהו מתחיל לזוז.

מים.

כמה צינורות התפוצצו ומים שוטפים את הרחובות. מים שהופכים לבוץ. לאט לאט התבניות נעלמות. כבר אין רחובות. כבר אין חלוקות. רק מי בוץ שסוחפים איתם חתיכות אבן או פיסות בד או עלים מתים. אם ניתן מספיק זמן לצלחת הפטרי העצומה הזאת, אז כל אובייקט יהיה מפורק מספיק בכדי להיות בכל מקום על שטח הפנים הלונדוני לשעבר. אני פותח עיניים במהירות. מנער את עצמי מהמחשבה על המציאות הפוסט מודרניסטית שהמשלתי לעצמי ומתרכז בהופעה. אני אמור לשיר עוד מספר שניות. אני נזכר בויכוח שבו נאמר לי שמה שאנחנו מנגנים הוא פוסט מודרניסטי לחלוטין ומתחלחל כמו שהתחלחלתי אז ומבטיח לעצמי לעשות הכל כדי שבהופעה הזאת האנשים שמולי לא יראו כל מיני רעיונות מרחפים של כמה אנשים שמנגנים ביחד בשביל להרים הופעה. אני רוצה שהם יראו מולם אמת אחת ומגובשת. ישות.
אבל גם המחשבה הזו עוברת מראשי ובמקומה מגיעה אחרת.

אם ניקח שיר מהרדיו, להיט פופ דלוח ככל שיהיה וזמני ככל שיהיה, ונימתח אותו - במקום שלוש דקות נוכל לקבל גם שלוש שעות של מוזיקה שמקורה בשיר שדלינו. תווים וצלילים מיקרוסקופים שלא הייתי מודע לקיומם כשהקשבתי לאותו שיר מקורי, עשרות מהם הרכיבו תו אחד בודד ועכשיו כולם מונחים מולי. שיר הפופ הצווחני הפך ליריעה איטית ומורכבת פי עשרות מונים. סוג של מבנה קוואנטי שלא הכרתי מקודם. אני חושב על זה כמה רגעים, סוגר עיניים ומתחיל לשיר
Terrible cityscapes, under strange sun….

Dear Heather
Please walk by me again
With a drink in your hand
And your legs all white
From the winter
לאונרד כהן מפרק מדקלם את השורות האלו בסגנון המיוחד לו. אבל לאחר מכן השורות מתפרקות בפיו. קודם למילים ולאחר מכן לאותיות. הנושא כבר איננו ובמקומו מרכיבי הנושא פוגשים אחד את השני ויוצרים אינטראקציות חדשות. האם זה נעשה מאחר ואוצר המילים שלנו כבר לא מספיק? הרי אוצר המילים שלנו התנוון פלאים בכמה עשרות השנים האחרונות. כך שתירוץ כזה הינו רק תירוץ ולא יותר.
אבל ההבנה שלנו לגבי הנושא כבר לא חשובה לנו. לא אכפת לנו מה אומרים לנו, העיקר שיגידו משהו. העיקר שלא יהיה שקט.

D
e
a
r

h
e
a
t
h
e
r

הערב נגמר. הדי הקרב מההופעה האחרונה של פוחלץ כבר דעכו. אני יוצא החוצה. המוזיקה מהקיוסק ליד מתנגשת עם רעשי המכוניות ועם מספר סטיקרים של להקות שונות שאני רואה. בעיצומה של סינאסתזיה זו אני חושב שפעם היו פה רק שדות. אני נזכר בחלום שחלמתי פעם, ובו אני הולך בשדות ירוקים אינסופיים. לפתע אני מתחיל לרחף מעלה. ומעל שדות ירוקים אלה, הרבה מעל, אני מבחין במספר ערים ענקיות ושחורות.
ספינות ענק שמרחפות בשקט, גבוה מעל השדות בהם הלכתי לפני מספר רגעים. הרגשת פחד שלא יתואר משתקת אותי. אני רק זוכר את השחור שהשתלט על השמיים ואת השקט. השקט!

Current 93: Black ship ate the sky

כחודשיים אחרי ערב ההופעות אני אשב בבית ואקשיב לאלבום החדש של דיויד טיבט. הוא חלם חלום דומה מאד. אני אנסה להבין אם זה אוצר המילים או אולי חלום נבואי קולקטיבי. בינתיים בחוץ ישנם רק שמיים כחולים ושמש מחממת.

* ערב ההופעות המדובר הוא נויזמס 2006 - ספטמבר השחור, ערב נויז בלבונטין 7

טקסטים נוספים של Oren Ben Yossef

השארת תגובה