לחפש זה חרא

15 בפברואר, 2008 | מאת New Yoreker |

לחפש זה חרא
שורה שניה וכבר מופיעה מחשבה של הסתייגות.
מחשבה זו היא שלוחה של עץ המחשבות או ההוויה הרוחנית שלפי הבנתי גורסת, בין השאר, שאני האויב מספר אחד של עצמי. וגם החבר מספר אחד של עצמי. ולכן הרגשה חרא היא לא יותר מרגל שאני שמה לעצמי.
שלוש סיטואציות שנקרו בדרכי אם בא לכם להאמין.
דוגמא משבוע שעבר, ארוחת ערב לכבוד חג מולדו של ישו, איש יקר עבור רבים. משפחה אמריקאית גרושת אב ועשירה שאני לא יודעת עליה כמעט כלום, פגשתי את הבת שלהם באיזה פיקניק שנקלעתי אליו על גדות הנהר בו כולם שתו בירות והתנהגו בצורה מטומטמת. היא ישבה ודיברה עם איזה בחורה אחרת בזמן שאני סקרתי את הנוכחים וכרגיל לא השתעממתי, אחרי זמן מה החלטתי לדבר איתה גם כי היא נראתה לי רגועה כזאת ונקלענו לשיחה של כמה שעות בה היא שיתפה אותי באמונתה באלוהים, ישו, לימודי אמנות, הילדות בסיאטל והליכה בדרכי הישר. התאים לי, היתה שיחה טובה. אהבתי את הבחורה הזאת ואהבתי לספר לה מה שהתחשק לי להוציא מעצמי באותו ערב. לאור רוח החיפוש זה חרא שרובצת על כתפי, אני מרשה לעצמי לחשוף את תחושת חוסר האכפתיות והחיבה שאני יכולה להרגיש לאנשים בעת ובעונה אחת. אנשים נהדרים. אבל בראשי מזמזם קול קטן וחרישי, לא אכפת לי לא אכפת לי אני מזדהה אבל אני כבר לא יכולה לחכות להתחפף הביתה עם האוזניות ולא לראות אף אחד.
ואז כמה חודשים אחרי הזמנתי אותה אלי, עשיתי לנו אוכל. שוב שיחה ואור בעיניים, ואני כבר יודעת שלהפגש איתה ממש אני לא צריכה. מתיש אותי השיחות האלה, זה מצריך ממני לשלוף את עצמי החוצה, להסביר לה מה זה ישראל? להראות לה פנזינים? אוי ואבוי לי למי יש כוח. לדבר על ההווה שלי? לא נראה לי שיש סיבה. אבל יופי של בנאדם היא. באמת. אז לא חיפשתי אותה יותר. כשהיא הזמינה אותי אליה הביתה, היא גרה עם אמא ואח ברובע הכבד של העיר, מצאתי את הדרך ההגונה להתחמק מזה. ושוב כמה חודשים אחרי והיא מתקשרת להזמין אותי לארוחת ערב חג המולד עם משפחה וחברים. התגלגלו הדברים בצורה כזאת שהמגירה שלי היתה פתוחה ומצאתי את עצמי הולכת עם חשק וסקרנות למאורע המשפחתי הזה ובידי כדור קטן מיועד לעץ כרות ועליו ציור נורא חמוד של עיר בדיונית בשלג, צויר על ידי אדם הודי עלום, עבודת יד. הבית הענק והנוצץ הכיל אותה, טובת עיניים ונדיבה. את אחיה, עטוי טריינינג מחובר למחשב ושומע מטאל בחדר. את אמא שלהם, מגבת כרוכה לראש נבוכה במטבח ולאחר מכן מקרטעת לעברינו על עקבים ואני שמה לב שהיא מנותחת באופן מפלצתי ומתנהגת לילדיה באופן, אהם, בעייתי לא פחות. וכן חברה קוריאנית סלש אמריקאית מבית הספר לאמנות לבושה שמלה שחורה מויניל ונראית כמו בובה מקליפ של מרילין מנסון. היא בישלה אטריות והבנתי מהנוכחים שהיא כמו חלק מהמשפחה. היה גם בחור סיני שלומד כלכלה שחברתי האמריקאית פגשה בכנסיה. באיחור של שעתיים הגיע החבר של האמא, בידו ציור שעושה חשק לבכות והודיע בעיניים מצומצמות מגאוה וחיוך מלחיץ שהוא למעשה צייר ריאליסטי והוא יכול לצייר כל מה שאני אבקש. לפעמים הוא משתעשע במופשט כגון ציור זה שלנגד עיני שמחפשות מרגוע בתמונות המשפחתיות שמסביב, בבחורה הנחמדה שפגשתי בפיקניק. את החברה שלו האמא המפחידה הוא לא באמת אוהב כך מורגש לי, ואחר כך היא גילתה לי במטבח שהיא מחבבת אותו בגלל שיש לו רווח בין השיניים.

מה אני עושה כאן. הו כמה שזה לא ברור. אני ברת מזל, יש פה חמישה חתולים מהממים ובחוץ יש הרבה אנשים שישנים באוהל על גדות התעלה ומתים מקור. שעה וחצי באפס מעלות טסתי באושר ברגל הביתה תוך כדי שאני חוצה את כל המונומנטים של העיר, הקשבתי באוזניות לביטלס האלבום הלבן והייתי לבד ברחוב. יש! אני מתמלאת מחדש באנרגיה ומנסה להבריח את הריקנות ששלחה אלי זרועות ומדלגת ארבע קומות לדירה שלי, אני לבד, שוב, איזו הקלה.
הקלה באמת? אני ממשיכה בחיפושים. חיפוש מספר שתיים הוא כבר יותר ממקריות של פיקניק. אדם שהכרתי, אולי לא במקרה, אולי באופן גורלי, אולי אני אעזוב את הנסיון להסביר, משפיע עלי עמוקות כבר לאורך שנתיים וחצי. הוא אבי הרוחני. אבא. למצוא אבא זה דבר עצום בשביל מישהי כמוני, לא שמתי לב עד כמה זה עצום וכהרגלי פשוט שייטתי לתוך הסיטואציה בלי לשאול שאלות כי הרגשתי שאני יותר מיכולה לסמוך עליו. ולא טעיתי כלל וכלל, אבל האם על עצמי אני יכולה לסמוך? האם אני מקבלת את כל מה שקורה שם רק בשביל למצוא את דרכי אליו? דרקון קוצני שבתוכי מדדה אותי לכיוונו, עלי ליהיות הילדה הכי חשובה ואהובה, אז מה אם אני כבר לא ילדה, אני צריכה למצוא את דרכי ליהיות היחידה שהוא רוצה באמת ליהיות איתה מבין קהל האנשים שמוצאים אצלו את הרווחה והתשובות למכאובי ההוויה המודרנית. די הצלחתי במשימה והנה אנחנו שנתיים וחצי אחרי ואני בשבילו בת רוחנית וליבו פועם בחוזקה כשהוא רואה אותי, כך הוא אמר לי. וככה, על ראש הגבעה בתוך עבודת אמונה בחיים נטולי הקשרות סנטימנטלית ושליטה על המוח והגוף, אני ללא שליטה ממש מרגישה בדיוק ההפך כלפיו. הוא קורא לי הבת שלי אלף פעמים ואני מוכנה להקשיב לעוד אלפיים. הוא מחבק אותי בחיבוק אבהי ואני רק רוצה להשאר שם בתוך הסוודר שלו. הזמן שאני מבלה איתו הוא זמן של אהבה עוצמתית, פשוטה, לא מסובכת. לא קשורה למין. האמנם? אני משילה מעצמי את כל מה שהחלטתי שהוא עצמי, אני לומדת דרכו ואני רגועה ולא אכפת לי מה קורה בחוץ. אתמול באתי אליו למקום העבודה שלו, המקדש המסתווה לחנות חפצים הודית צבעונית וקסומה מאין כמוה. כמה שהוא חכם, בעצם אם נרצה הוא מה שנקרא גורו, אבל זה לא משהו שעולה בכלל בדיבור. כמו שגנדי סבל מכינוי הכבוד שהדביקו לו, מהאטמה. הכתירו אותי בכתר ולא אהיה עוד מלך. צניעות, אהבה ונתינה הם שמות המפתח. אל תסביר מי שאתה, היה מי שאתה. שלא לדבר על אלוהים הנוכח בהרבה צבעים. וכך אתמול, ערב השנה החדשה התגלגלתי לי לחנות והיתה שם עוד בחורה מחבר מרעיו שעזרה בספירת מלאי. הוא שאל אותי בשמחה, את באה איתנו הערב? אמרתי, בטח שאני באה. הוא אמר, את יודעת לאן? אמרתי, לא. מה אכפת לי לאן. והוא אמר, נהדר! את הולכת אחרי אבא שלך. אמרתי, נכון מאוד. וכך מצאתי את עצמי בעוד ארוחה עם אנשים מסביב לשולחן, ללא ספק סימפטית הרבה יותר מקודמתה בשבוע שעבר. את הארוחה פתחנו בשיר תפילה הודי ובמדיטציה. אני הייתי אחראית למקצב הרשרוש ובידי תרמיל של צמח יבש. וולנטין השחקנית חיצרצה בקונכיה מגולפת, אחרים החזיקו פעמונים וכלים שהמוח המתנגד שלי יגדיר כמוזרים והמוח המקבל שלי יגדיר כיפהיפיים. ככה רשרשתי בעודי נקרעת מבפנים. אני באמת בתוך המצב הזה? למה אני מתעקשת ליהיות חיצונית לו? למה כל האנשים האלה מפריעים לי ליהיות לבד עם אבי הרוחני ולשתוק איתו ולהציק לו בצחוק ושהוא יציק לי ולדעת שהוא קולט אותי כמו רדאר מתחת לכל השטויות. דימויים של קירות מתקלפים מתל אביב עולים לנגד עיני, דימויים של ההימאליה שם לא הייתי מעודי, צומת גן הפעמון בירושלים, אופס הנה ההורים שלי, אני ואח שלי יושבים בחצר שלו בקיבוץ ואני אומרת לא תודה לג’וינט. וולנטין, שחקנית התיאטרון שקרועה על הודו, שואלת אותי אם הכל בסדר ואני אומרת בטח. חושבת לעצמי, תעזבי אותי. את בסדר, אבל תעזבי אותי. אני אוהבת את כולכם, אבל תעזבו אותי. מהחלון מתחילים להתפוצץ הזיקוקים, כולם שמחים, אני חושבת כמה זיקוקים זה מפגר ומתחילות לעלות לי דמעות של געגוע ועלבון לא ממוקד בעיניים. האריבול ! דיבור שמח עם האל. זו המילה החזקה מסביב לשולחן. אני מקבלת אותה בכיף כשאני נמצאת לבד עם אבי הרוחני, כשהשיחה עוצמתית וממוקדת כמו השתיקה גם יחד. למה לסיטואציה הזאת החברתית אני כל כך מתנגדת? מזמן לא הרגשתי אאוטסיידרית בכזה אופן. אופן מלווה ברגשות אשם ותחושה ילדותית מאוד. אבי הרוחני קורא לי לבוא לראות את הזיקוקים לידו וחונק אותי ואת הילד הקטן לבית המשפחה המארחת כל אחד מאיתנו ביד אחת. אני ביד ימין. זה לא באמת חשוב. בסיום הערב מוקרא קטע מתוך ספרון עם טקסטים לפי תאריכים שמלווים את המאמין בחיי היום יום. הטקסט של היום מדבר על השנה החדשה. אם עברתם שנה הופ לסלי באד השנה הבאה צריכה ליהיות הופ פולי גוד. מה אני יודעת בכלל על גוד ובאד? אני מתקיימת כמו איזה ענן. שואלים אותי מה הענינים ואין לי מושג. טקסט נוסף מאחד הימים שחלפו אומר דבר לגבי כובד העבר שאנחנו לוקחים על עצמינו ואבי הרוחני מסתכל לי בעיניים. אני שבויה בהבנה הזאת, מרגישה שזה הבטחון היחיד שיש לי בחיים. הנוכחות שלו שאומרת לי מה לעשות. אוי ואבוי כמה זה ההפך מכל מה שזה אמור להיות.

שנה וחצי אחורה. הפחיתו כמה קילומטרים טובים של הליכה ברחובות העיר, כמה התנשקויות עם בחורים, הוסיפו הרבה יותר דיבורים, ואני מוצאת את עצמי בדרום צרפת יורדת מהרכבת ומחכה בבית קפה לאישה שתאסוף אותי אליה הביתה. היא גרה בכפר. זה הכפר שרוברט קראמב גר בו והיא אישתו של רוברט קראמב, איילין קאמינסקי. אני אוהבת את שניהם כל כך באותו הזמן שהמוח שלי נכנס לפעולה קרקסית משוכללת שהביאה אותי למקום הזה בו אני עומדת לבלות איתם סוף שבוע בפנאן. אני לא מאמינה שאני הולכת לכתוב על הקטע הזה, כל רמזורי ההווה אומרים לי לעצור.
התעלמתי.
אהבתי אותם מאוד, כמו שאוהבים הורים טובים כשאתה ילד קטן. אתה מעריץ את ההורים שלך ואת היכולות שלהם ואתה מרגיש טוב איתם, ומוגן. מכיוון שהם לא באמת ההורים שלי ומכיוון שהייתי כבר בת עשרים וכמעט שבע נוספו עוד כמה אלמנטים מבעבעים לאהבה הזאת שפסיכולוגית הסבירה לי עליה אחרת לא הייתי יודעת. וכך שלושה ימים רבצנו לנו אני ואיילין לרוב ורוברט לפרקים, ושוחחנו על כלמיני דברים, כמעט על הכל. הכל חוץ מהדרקון הזה שהתנגח בי בפנים, בדומה להתנגדות הפנימית בזמן שרשרשתי בתרמיל למשמע הזמזום ההודי היפה. כאן מצאתי את עצמי בתוך עולם תלת מימדי שגילם את העולם הדו מימדי שבתוכו גדלתי תקופה משמעותית ביותר, הקומיקס בשחור לבן הפך לבית בצבע. קראמב בנאדם, יש לך מושג באיזה אופן השפעת עלי? אני מתה עליך. אני מרגישה כמו בת שלך. אתה יודע איך חקרתי את כתביך ועד כמה נדמה לי שאני מכירה אותך?

מתי כתבתי על החוויות הפסיכדליות שלי משנות השישים הוא תוהה לי ואני מתחילה לצחוק. בבית הזה אני הרגשתי כמו בת שמתחרה עם אמא על תשומת ליבו של אבא. במקביל הקול השפוי זעק לי באוזן שמוטב לי לצאת מהקטע הזה ומהר. ובאמת אחרי שלושה ימים לא רציתי כל כך להשאר. רציתי שוב ליהיות לבד. הרבה עטים שחורים הלכו לי על החיפוש הזה וגם דמעות. אז די לי. בחדר שישנתי בו שכבתי על מיטה גדולה והסתכלתי על הטפט העתיק שהם בחרו להשאיר מהימים שהבית היה מאוכלס על ידי צרפתים כפריים. על הטפט תלויות מסגרות עם ציורים של בני המשפחה שהכרתי את סיפור חייהם טוב, הרבה צעצועים ישנים ושטויות זוהרות מונחים על רהיטים מעץ וספרי קומיקס בכל מיני חורים. אני קוראת קומיקס לא גמור של איילין בנושא זכרונות ילדות מבתים שהיא גרה בהם וזהו, הלך עלי, אני מתחילה לבכות סוף סוף. מאוד משחרר. אחר כך במקלחת ראיתי עכביש עצום עומד על הרצפה, אז שמתי מעליו כוס וברגע ששבריר החפץ נגע בו הוא התכווץ. הסתבר שהמוות תפס אותו תוך כדי הליכה לפני זמן מה. זה עודד אותי הקטע הזה, זה היה מצחיק ולא קשור אלי או אליהם. הכניס אותי לאיזשהן פרופורציות. אחר כך השקיתי עציצים על אחת המרפסות ופלאשבקים מחדר המדרגות של הבנין של ההורים שלי עלו לי לנגד עיני. זוועה, העבר הזה, זוועה. זה היה נראה לי מאוד טבעי שאני אמורה ליהיות חלק מהמרפסת הזאת, בכלל לא הבנתי מה פה מוזר, זה מה שאמור להיות. בזמן שחיכיתי בתחנת רכבת בדרך חזרה קשקשתי בספר סקיצות והרגשתי אפילה משתרכת בתוכי ויוצאת החוצה דרך העט. ותחושת אובדן שממנה התעלמתי תוך כדי שרבוט.
והיום, עכשיו, השעה שלוש אחר הצהריים. לאן אני אלך? להסתובב לאורך התעלה. עשיתי את זה כבר אינספור פעמים. אז מה. אני אוהבת. חיפוש זה חרא? יש לי ברירה אחרת? אין לי מושג. כתבתי את כל זה עכשיו תוך כדי שאני זורקת אצבע משולשת על קיר ומקוה לראות דם משפריץ ממנה, זה לא יכאב לאף אחד זה בסדר. אני אוהבת את כל החיות. אני ילדה ואני תקועה בתוך איזשהו משהו שעוד לא פיצחתי, או שאולי יותר מידי פיצחתי. אבל חייב להיות בסדר. שום המשך אחר לא מתקבל על הדעת

טקסטים נוספים של New Yoreker

השארת תגובה