שורשי שיער של רוע מתבגר

19 בנובמבר, 2007 | מאת spiel |

I

תותים אדומים

במעין אירוניה קוסמית כנועה, זה התחיל כשהוא ברח מהכלא. אל תתבלבלו- הוא איננו אני, גם אם בסוף (אם תגיעו אליו) זה יהיה נראה כאילו זה שקר והוא אני, לא. פשוט תזכרו.
מהסיבה הפשוטה- הוא ברח מהכלא, ואילו אני ישבתי באוטובוס, וידעתי על כך כשהסתכלתי לרגע על המרקע הקטן הזה, שם הופיע מבזק חדשות.
"אנס מפורסם ברח מהכלא בכשרון רב. המפכ"ל- נמצא אותו. אבל תנו לנו לישון על זה."
אחד הדברים הראשונים שהשתחררו בתוכי ממעין אזיקים אפרוריים היו גזי צחוק מסויימים, כי הוזכרה המילה מפכ"ל, מילה שכל גיבור קומיקס משתמש בה כשהוא מחפש את הכיוון שלו ביקום בכלל ובקריירה בפרט. ואז המפכ"ל חוזר אליו ומביט על הגיבור כעל "ראמה", כעל מושלמות, כעל האידאל המוסרי שעליו כל אדם רודף שלום מפנטז ללא אבחנה.
אבל משהו אחר הדהד. הייתי יכול ועדיין אני רשאי להשים אותו בסיפור זה כשד מיתולוגי, כדמות בעלת חיים. אבל למה להסתבך? למה לערב את השמיים בנושאים כה אישיים? מסכנים, מסכנים.

מלבדי אני לא בטוח שמישהו הבחין במרקע. אמנם באמת האוטובוס היה רווי נוסעים דוברי השפה הרוסית אבל התרגום שם לא עזר. גם זה לא שכנע אותם- הביטו במרקע! הביטו בו, כוס-אמק, הביטו! לא. החלון, השקית, ובעיקר- איתור הכלום בין חלקיקי האוויר, אלו דברים נעלים יותר מלהביט במרקע היקר הזה, שבטח הרג כמה משכורות וגם לאיזה נהג להכות את אישתו- לעזאזל איתכם? כן. לעזאזל איתכם.
ההדהוד היה הנ"ל, באמת. לעזאזל איתכם. משוטטים באוטובוס, בין מרכז קניות למשנהו, מלשכה לבנק ולשערי העיר, מחפשים עוד זמן לבזבז ולבזוז. אין לי כח לזה. לבקר מבחוץ ולהתנהג כאינטלקט תמהוני במגדל שן זה דבר חסר טעם. עדיף לעשות מעשה.
הדלת נפתחה. קו 11 עזב אותי בתחנה להביט בתעודת הזהות שלי, שבמקום הספח ניצב מקום לכרטיס החופשי חודשי שלי .תודה אבא, שקנית לי אותו. התמונה הייתה מעט משומנת. לא יכלתי לזהות את החיוך שלי. אילו היה אחד..המבט. סרוג, שובת. הזיפים שלי גולחו מאז, אבל זקוקים שוב לגילוח. לאן נעלמה הרעמה שחיממה אותי בחורף.

עכשיו הסתיו השני שאני כבר פה. איפה הייתי פעם?
בצד השני של העיר. שם זה היה כמו ארץ אחרת. אהבה ישנה. כן. אז? ומה עכשיו.
"הסתיו הזה רטוב!" אמר ילד בן שש, קטן, לידי. קרו לו לידור או עידו. רק זכרתי את החולם שעיטר את שמו. שפתיים אדומות. סתיו. אדומות. תותים. אני רוצה תותים- זאת לא העונה, אני רוצה תותים סביבי, אני רוצה שהם יעטפו אותי. תותים. אדומים.
לידור או עידו הסתכל עליי. תיק הגב שלו היה גדול עליו בכמה מידות. בן שש הוא יהיה בן שבע בעוד חודשיים. לפני כמה ימים התחיל כיתה א'. מזכיר לי את עצמי. אבל לו יש אוטובוס- הוא לא היה צריך להחליק בבוץ ולקבל את אמא מלא בוץ. היא לא סלחה לי על כיתה א' גם אחרי עשור. וגם אז.

נשארתי די לבד. הרגשת צהריים אפורה צבעה את התודעה שלי בבהירות כאילו הייתה מגב.

עצי טורקיז ואספלט. בגלל שמן וכתמי מים הם הופכים לשלוליות יפות. הדירה לא רחוקה, בין מגרשי הספורט וסניף של ויצו ועוד כמה מקומות מגורדי טיח ששכחו את העובש ונזכרו בצבע פסטל חדשניים
דירה לא חשוכה. אבל האור היחיד שבא מגיח מהחלון. הוילון סותר אותו. איזה כיף להיות קומה ראשונה, אין סיכוי שאני אחליק במדרגות. אין סיכוי שאני אחליק במדרגות. המפתח מסתובב. העיתון של השותפה שלי, מוכרת בחנות חיות מתנדנד מהספה הפרחונית ונושר.
"אין התקדמות צפוייה בנושא בריחתו של.."
אין. נכון. אני פותח את העיתון קצת וקורא עליו. לא מעניין, שוב פעם, פער חברתי, בחור מרוחק, בתול או משהו כזה. רק אנשים כאלה חייבים להיות אנסים? מסתבר שלא. במאמר ממוסגר נאמר שכולם הם אנסים בפוטנציה.

אין לי כח. אני רוצה למצוא בחלומות אותם הולכים לעזאזל.

במקום לישון, העיניים, יחד עם האף מצוננות. גם הנפש, שמחליטה פה אחד לטוות חבלים של מציאויות. אני לרגע נד ברוח הזו ומקשיב לקולות עמומים שלא שמעתי מעולם. פתאום הצחוק של עידו או לידור. פתאום צעקה.
תותים אדומים. לעזאזל איתכם.

(זכוכית נשברת. אני מתעורר לעוד יום בלי שינה)

אחד הדברים שלא הסכמתי איתו לעולמי עולמיא בסתיו הזה הוא ההצטננות. להרגיש נמק, מתקרר. תמיד לא מאוזן- יהיה לך חם מדי מתחת לסוודרים או קר מדי אם תפשיל שרוול. תצטנן או תסריח מזיעה.
נעשה אחת עברה, עם מיני ומגפיים שפיציות. אין שומדבר שפחות מושך אותי מנעליים שפיציות. מגפיים כאלה. איכסה.
המיטה הלא מסודרת זורקת אותי.
"למה שוב נרדמת על הספה?" שואלת השותפה, עינת שמה. רגע, היא צודקת, נרדמתי על הספה. כמה פעמים כבר זה קורה. בוא נשאל אותה.
"כמה פעמים זה קורה?"
עינת, לא הגיבה. לא ידעתי להבחין אם פרצופה קודר ומעוצבן מחוייך או בלי שום..רגש. בלי שום סיבה. ניכר שהזמן קפא, בעצם משאית בחוץ משאירה צל בבית מהחלון, מצפצפת ברוורס מעצבן. מישהו רץ לשחק בחול. זה לידור או עידו. רגליים קטנות, מגלות את שוקיו. וירכיו. רכים, טהורים, שחומים מעט. חסרי שיערה אחת. יום יבוא והוא יהיה כמוני, חושב בי מישהו. יום יבוא ולידור או עידו יצמיח שיערות ועור דפוק ויגדל ויתבגר. מה אני אעשה אז.
החדר חסר תזוזה. אולי יצאתי, שוב מהמציאות? החתולה של עינת קמוצה באותה תנוחה- אולי עברו שנים בשבריר השנייה הזה, חיצוני למציאות?
"קניתי אוכל חדש לקיצקץ, אני מקווה שהיא תאכל אותו. נכון שאת חתולה טובה קיצקץ?" פנתה עינת לקיצקץ שהגיבה בגרגור קצר אך עקשני.
"תסדר קצת את הבלאגן, זה לא יזיק.."

"סליחה עינת, סליחה עינת!" התנסתי בטונים של מיתרי הקול. לאן הם ישתנו עוד? כמה מרתק! בוא ניתן חיקוי של אלמד פאד או סקובי-דו לשם נסיון, לשם ניסוי חדשני זה!
"סליחה עינת!..סליחה עינת!!"
"אוי..תהיה לי בריא."
"תורה, רוצה תה?"
"אוי כן. אתה מכין אותם מצויין."
נלך להכין לה ולי תה. ונשב שנינו , כמו זוג מבוגרים ונשתה תה. שעה יפה היא השעה האחת עשרה בבוקר. שמש זכה זהובה ובלי סיבה, גם בכלא אתה מרגיש חופשי. מכוניות יסעו וימותו, השמיים יתכסו או יתפשטו בענניהם, ועדיין חופש. שקט. מרגוע. התה מוכן. לעולם לא איכפת. רק לעינת שתמיד אוהבת את התה שלי.
"אל תשאל מה הלך אתמול בחנות. לפחות היום קצת אפשר לנוח. אבל תאכלס? ממתי שמעון נותן חופשות? לך תבין והכורדי המעצבן הזה יא אללה כמה פעמים אפשר להגיד לבן אדם לחכות בשקט, לחכות בשקט לעזאזל"
"כן.." עניתי. "הכורדי הזה. ידעת שבעצם הכורים היו בין הראשונים שהתחילו.."

"ואז הייתה לאישתו את החוצפה להכנס ולהגיד לי שרואים לי את השפם שתתבייש! גם ככה זה היה נראה שיש לה זקן כזה או איזה עשרים. אוף! לקוחות שלא מקשיבים! מה אצלך? חלמת על משהו מעניין?"
"מה?"
"שאלתי אם חלמת על משהו מעניין."
"כן! כלומר, כן. הרבה רכבות וגם הילד של השכנים הזה עידו או לי.."
"..היית צריך לראות אתמול את שימרית כפרה עליה! יוו איך מתאים לה הפן כמעט חשבתי לעשות בעצמי יתאים לי?"
"אוף, " פלטתי בייאוש לא סביר ולא רלוונטי, "לא יודע."
"נו תהיה חמוד! מה מתאים לי?"
חשבתי חזק עד שלא ראיתי אותה בבהירות. לא ידעתי מה להגיד. אולי קרחת. כן. קרחת- זה רעיון לא רלוונטי מספיק כדי שאעלעל בו.
"קרחת?"
"קרחת?! והתלתלים השחורים המתוקים האלה לא יפלו על הגוף שלי יותר? אתה נורמלי? באמת! ממך ציפיתי יותר אתם גברים לא אוהבים שיער מתולתל שגולש לחזה בריא ומלא כמו שלי?"
"לא יודע..לא יודע."
"מה שתרצה. אוף! קיצקץ, בואי!"
החתולה לא נענתה. היא ניקתה את עצמה על מצע עיתוני הספורט. רשום שם שאיזו קבוצה נצחה משהו, לא יודע. לעזאזל אתכם לא יודע, רוצה תותים.
"תותים אדומים." חטאתי ואמרתי סוד.
"אולי אלך ואקנה קצת." הוספתי. הדברים המפוזרים ליד הספה. נייר טואלט. שאריות סנדוויץ' שמתות לי לאט. גפרורים למרות שאני לא מעשן. עט. הנה הארנק! ותעודת הזהות, אני אקיש על הכיסים, כדי שאדע לבטח שהם לא נופלים. כך תמיד עשיתי, מאז שאיבדתי את המפתחות והארנק בנסיעה לעין גדי ומאז אמא ואבא לא סלחו לי ממש, אבל אני רחוק ממנה. אסור?
צהריים מייבשים לי את השפתיים ואני מרגיש כמו דרדר יבש. האוויר צהוב מדי. מחניק. גם אם זה היה יער. מחניק פה. למה אני לא יכול לעוף? פעם ביקשתי כנפיים כשראיתי כוכב נופל, להיות גריפין.

בסופרמרקט הזקנות דיברו ברוסית ועברית על האנס. הוא רחוק מכאן, עקרונית, בקילומטרים. רחוק. מאוד. אבל הן מפחדות. הן מפחדות. אחת מהן מספרת שהיא מפחדת עכשיו כמעט כמו שפחדה ברומניה, בימים הללו. כמעט. איזה כח יש לו! אונס אחד, ולא רק אדם, אלא ציבור שונא אותך ומפחד ממך. אבל מה טוב בשנאה? היא ההפך מאהבה. לא! הנה עוד קול. רק אפאתיה היא ההפך לאהבה. אדישות. אני עובר לידן. ובוכה, בוא נראה מה קורה. (שקט.) כלום! הן צריכות לאהוב אותי, אבל. כך אמרה המורה לתושב"ע! כך אמר עקיבא הרבי. מה קורה כאן? לעזאזל איתכם. אתם אפאתים כלפיי. כן. זאת לא הפעם הראשונה. זוכרים כשאליצור לקח סכין יפנית ודחף אותה לי בתחת? זוכרים את הכאב הרצוף? הפחד שלי? הדמעות, הדם? לרגע חשבתי שבמקום דמעות אני אבכה דם…עשרים ילדים יושבים ולא איכפת להם, רק כשהמורה הגיעה יכלתי להתעלף בשקט. תמיד הייתם משום מה, אפאתים. "לעזאזל איתכם!" שוב חטאתי בצעקה. גם עתה אף אחד לא שם לב. למה? למה?
התותים שנקנו היה להם ריח של סופר. וטעם של סופר גם. לא! אני רוצה תותים אמיתיים. זרקתי אותם. עליתי שוב לאוטובוס.
בתחנה שמעתי בריון משוחח עם צנום אחד, בלונדיני. הצנום שאל אותי, "תגיד, אתה מאמין שהבריון הזה יכנס חינם לאוטובוס?"
לא ידעתי מה להגיב. עיקמתי גב במקום ליישר אותו, גמגמגתי, "אולי..אולי.."

הבריון עלה וקבע לנהג בקול חזק שהוא לא משלם. עלה. אחרי זה חזר ושילם לו. חבל. היה משפיל אותו עד הסוף. כן . השפלה. זה סוג של כח.

"תגיד, למה לא ראיתי אותך אף פעם עם בחורה?"
"למה שאביא?"
"בחורה זה בריא. סקס. וזה."
"כן.."
"תגיד."
"מה."
"אתה בתול?"
איך היא, עינת, העיזה לשאול אותי. לא! אני בתול! מרוצה? אני לבדי, רעב ומתלהב מכל גילוי חיבה אבל מה אני בדיוק אעשה עם גילוי חיבה מלבד לחייך ולדמיין בשקט..אני יודע? רכבת? סופרנובה? מלחה"ע הראשונה? מה אעשה עם זה? אולי אקום ואעשה מעשה. ספה, ולהרדם שוב. בעיניים סגורות אני שומע חזור והלוך את תוכן השיחה הקודמת.
מראים בטלוויזיה מעין קטע על מתאבדות בנות 14. מצחיקות, אולי אהיה חלק מהן? שוב אחת עם נעלי עקב שפיציות ומעיל מכוער. כמה שאני שונא את זה.
מאוחר יותר הפה מתחיל לטעום כאילו לא שתיתי שנים. אבל אין לי כח לגשת ולשתות מים. אולי אקשיב עוד לציוץ הרוורס של המשאית. למה זה לא מפסיק? לידור או עידו עדיין שם?
ואז זה קרה. ישנתי באמת . חלמתי באמת.
אולי כי, התחלתי לעבוד, אני לא זוכר או ידע מה הניע והניא אותי לזה. כנראה קפריזה אקראית. מסעדת נודלס פשוטה, אמצע העיר, מקום רווחי, חסר טעם. בערך כמו כולם. בשעות שהייתי חותך ירקות בלי סוף הייתי מתרכז בזיכרונות. כמו גלי ים ואור מרוכז. עם קולות. בלי ששמתי לב למדתי את הסכין בע"פ.
ולכל תנודה שלה נתתי כח חדש, להחיות את שנאתי קלת הרוח, ארוכת הזקן. להקשיב ללב פועם. והנה, הוא פועם ואני מתעייף. חוזר מאוחר. ואנשים נזכרים בי, צוחקים איתי בגלוי ובסתר עליי שם. ובמיטה הכל מתאסף לעבר, והעבר הופך לעליית גג. והחלומות למציאות הרצון שלי.

רגע לפני שהעיניים נעצמו חשבתי עמוקות מה רע כל כך ביצר הרע? לשם מה הוא קיים אם לא לשם עצמו? למה לא יכול הוא להתפוגג? למה אנחנו בהכחשה עצמית שאיננו מאוהבים בו יותר מבאימנו?
יותר מבעצמנו?
הנה חדר חדש, אומר שר החלומות. הנה ספה מעוצבת מהמאה ה-16 בדיוק כמו שאתה אוהב. הנה על הקיר חתום "לעזאזל איתכם" בכל שפות תבל. הנה המלאך גבריאל מסיר את ההינומה מהדמות בספה, רוכנת בתשוקה, בשקט, בתאווה. יסמין ופטוניה לרגליה. ורדים בין מתניה.
והנה רגליה פותחת. ואין זו אישה. אין זו נערה כלל.
תחת ההינומה משתקפות להבות האח. ומאחוריהן,
דיוקנו של לידור או עידו. עירום. גופו צעיר, רך למראה. מה קווי מתאר גופו חובים? טעם ממכר, חדש ומענג? והנה הוא קורא- טעם אותי. שפתיי תותים אדומים. ואני שקט ושר החלומות נעלם. אני שקט וקופא ועידו או לידור לא שקטים וקפואים. הוא רץ אליי, מפשיט אותי, מלטף אותי. נושק ומוצץ בתום וברוגע. מנשק, מנשק, מוצץ אותי, מחכה שאמות בתוכו. נוגע בכולי. אני נמס. אני קפוא. אני נגמר, נגמר. נגמר. נגמר.

והנה אור שמש.
עוד יום עבודה.
לא מצאו אותו, את האנס, אומרים בעבודה.
ופתאום מוצאים. מסכן. נראה כמו חיה פצועה. הבזקי המצלמות נראים כאילו היו כידונים וחניתות. מפחד.
מסכן, הגיע הזמן לנסות ולהבין אותו. למה? למה זה מגיע דווקא לו? ואתם בעבודה וברחוב לא מליצים ומדיפים את אותו הרוע המזויין כמוהו? נראה אתכם. לעזאזל אתכם.
אוטובוסים בלילה. קומץ- חופן יד אולי של כמה אנשים. שיכור אחד, עוד רוסייה עם עקבי שפיצים ושמלת יגואר, איזו זקנה תימניה. השעה מאוחרת. יש רק אור פלורוסנט. הנהג עייף.
אני והרוסייה המגעילה יורדים באותה תחנה שנינו נון-שלאנטים. מה איכפת לנו מהעולם? אין לי אומץ להגיד לה שהיא מגעילה אותי כל כך.
לפני כל מעשה שדורש אומץ הלב דופק במהירות נוראית. אתה מבין שזה פחד. אבל הפעם לא איכפת. הסכין מהעבודה בתיק שלי. רק צעדים, ונשימות.
בום. אני קופץ. חוסם את פיה שלה, ונעצר. מה עכשיו? מה אעשה עכשיו? אני קורע ממנה את הבגדים היא מנסה לצעוק מקללת ברוסית אני בלי הבעה הלב דופק אני אבל…לא, אני לא מתפקד. אני לא מחומם היא על המדרכה מוכה וחבוטה לא מצליחה לקום רועדת רועדת בוכה אני לוקח את הפה שלה ומקרב למפשעה שלי כן קדימה תופשלי! מי עתה הוא זה שלאף אחד לא איכפת ממנו?! שנינו שנינו. אני כורת לה את המיני וחודר יבש כואב לשנינו. היי שלום, נקמה מתוקה ואמיתית.
היא מתעלפת הסכין לא רוויה במדי דם. חוזר הביתה. אני לא מפסיק לשחזר את המבט. הדופק.
שוב.
ושוב.
אני אאונן, אמות, אשבר.
זה לא הרואין, זה לא משכר. זו- זו- תמצית הנצח. זו קדושתו היפה בנשים של לוציפר ואשמדאי.
לא ראיתי אותה יותר באוטובוס. אפילו בעיתון לא טרחו לספר עליי. כמו שחשבתי.
עתה אין בי שום רגשות מלבד התשוקות הללו. קדימה עולם, תכיר בי כבר.
הזקנה התימניה. תחנה אחרונה. העיר העתיקה. מטר מהמזבלות בהם העובדים הזרים מוצאים את מלבושיהם. היא מדדה לאט.
סליחה? אני לוחש. היא נעצרת.
כמה רגעים אחרי זה אני לומד על גוף זקן ומה הוא מכיר בתשוקתו. היא צועקת במבטא חזק משהו שנשמע כמו – "אבא..אבא יא אבא.." אולי אנסו אותה פעם? אולי היא לא חדשה בעסק? כשאני בתוכה אני שואל אם זו הפעם הראשונה שלה כך.
מה היא כבר יכולה להגיב? רק בוכה, בוכה קפואה. אני מכריח אותה להתפשט כליל. קר, הסתיו הזה. קר מדי. היא רועדת מתעלפת אני משאיר אותה שם. כולה מקומטת. כמו נייר זכוכית חום.
כך הן נראות. כך העבר נראה. תביט, עולם. וגם בבוקר אחר כך אף אחד לא יודע לאף אחד לא איכפת.
עדיין אפור וצהוב וסגול. עדיין התה טעים. אבל אני ארצה תמיד תותים אדומים.
תותים אדומים תמיד.
והנה שוב החלום על לידור ועידו. הנה שוב זוג עיניים חומות מתוקות.
אני חייב.
להענות.
תותים
אדומים.

"שלום."
"שלום אדון.."
"מה אתה עושה?"
"משחק בחול.."
"רוצה לשתות משהו?"
"כן אדון אני צמא"
"יש בבית שלי תה טעים."
"אבל אמא לא רוצה לא מרשה לי"
"לא נורא בוא מהר."
אני אוחז בידו. רצים לדירה. עינת בעבודה, זה בוקר מתוק ושקט. בלי משאיות. לא נחליק במדרגות נכון? אני נועל את הדלת בחדר. הוא לידי. שותק.
"אני..צמא"
אני מחזיק אותו בידי. ולחש. "הנה יינך, נסיך." ומנשקו חזק. הוא לא מבין. אני מתפשט. אוחז בראשו. "תתן לי נשיקה, כאן יהיה לך מים. כאן."
הוא מנשק, כמו בחלום, אני זועק. אני אוחז בגופו מסובבו חונקו. "אני מאוהב בך!" אני צועק הוא מתחיל לבכות.
והנה חודר לתוכו מאחור. והוא בוכה, לעזאזל אני נותן לו לרוות מדמי שלי מנפשי שלי. הוא מכוסה בי. בוכה קפוא. איך הוא יתבגר עכשיו? ניצחתי. שבוי. רועד. יפה. מרוח בי. העונג.
מה הוא כבר יכול לעשות. הנה, הוא, למד עתה עוד לקח, חסר שם הפעם. רץ למעלה, מחליק במדרגות מסכן. מתוק אבוד. אזמין אמבולנס, אל תדאג מתוק. אל תדאג.
ואין פה משל.
רק מילים.
כיצד החיים עצמם הם יצר הרע.
לעזאזל איתכם.
לעזאזל איתי.

II

כנפי צמר גפן

כזאת אני.

"זה לא יכאב?"
"לא, מותק, לא."
"זה נראה קצת כואב.."
"בכלל לא. הפרפרית הזו חסרת כל יכולת לפגוע בך."
"את סתם אומרת!"
"סתם אני לא יכולה להגיד."
"אבל.."
"ששש!"

פרפרית בפנים. כך זה מתחיל. צינורית קטנה ועדיה בתוך כלי הדם שלה, ופתאום היא משתנקת. היא נחנקת? לעזאזל, לא! אל תחנקי!
לא.
זו רק בדיקת דם, למען ה'.
"אני צריכה עזרה. יש לנו מתעלפת!"
למזלי תוך שניות הגיע צוות. הרגיע אותה. בנות עשרה מעצבנות.
"היא אמרה שזה לא יכאב.."
וזה לא. העיקר שיתנו לך תשומת לב אה? נחשי מה? לא תקבלי. אני מעדיפה להקיף את חלל החדר במבטי. וילון טורקיז, מיטה לבנה כחולה. ארונות לבנים. אולי אתם עושים משלג? הנה, צמר גפן..רך כל כך..
"אחות! מה קרה פה?"
נפילה. "מה? מתעלפת, אתה יודע, רגישה.."
"בסדר." אומר הרופא התורן. אני לא אבין לעולם מה מצאו בו שיפה כל כך.
"באמת, שיפרוש כפרה, לא היית עושה לדוקטור הרץ איזו טובה או שתיים?" שואלות הפקידות קבלה. למה אני בוהה בכתמי הזיעה שלהן? הבגדים הזוהרים מדי האלה לא עוזרים להן, וגם לא הזהב והאבנים המזוייפות. "לא חושבת." כאילו גזרתי דין.
"יאללה, גם כן. שיפרוש, יש לך איזה גבר?"
אין לכן עבודה שאתן מתעניינות בי? לעזאזל, אני רוצה שהשעון הזה יקפוץ. וגם שהריח המאוס הזה של גרון מלא אבק יפסיק וימות. אין גרוע מזה. השולחן קבלה עצמו, אני באמת לא יודעת אם זה עץ או עץ מפלסטיק כחול חום. עם שריטות. והמון דפים. שורות טלפונים. מתווכחים בכל השפות המחורבנות. אפשר להסתחרר מהדיבורים האלה על מה שהעין רואה.

"שיפרה!"
"מה?"
"גבר, יש לך איזה אחד?"
אני מחזירה מבט חצי עויין. אין לי כח לזה.
מעבר למסדרון יש מכונת קפה, לא יזיק לי קצת אספרסו. תודה לאל. יש מעין מנגינה מוזרה כשאני משלשלת את השקל לקופה שם ומחכה בסבלנות אין לרעשים, למנוע, להתנעה. טכנולוגייה. בשיר של החבר שלי לשעבר היה על זה קטע. לא זוכרת עכשיו. חם מדי והלשון נשרפת. עכשיו יממה שלמה אני מתערבת, לא יהיה לי חוש טעם.
אני לפעמים נופלת לילדות. איך כשהייתי קטנה ואמא שלי הייתה עוברת להגיע לסבתא ז"ל כשהייתה על ערש דווי כאן במיטתה, היינו עוברות דרך המחלקות של האנשים שבאמת, באמת אין להם מזל. מחוסרי גפיים.
הייתי מרותקת. לאלה שלא שמו לב, שנרדמו, הייתי מלטפת את המקומות בהם גפיהם נעלמו. היה בזה סוג של אושר. אני לא מבינה איך להסביר את זה. אני לא יודעת אם להמליץ לכם.
בתמונה שממול יש ים ושחפים. לרגע במקום המולה רגילה של קופת חולים לבנה אני מרגישה. אני הים, אני השחף. אני הנער שצייר את התמונה ומת יום אחר כך מסרטן, כמו שכתוב כאן. "שיפרה בואי איתי למעבדה, צריכים לקחת בדיקות של כמה פציינטים."
"בסדר דוקטור הרץ."
מה יפה בו, מה? שיער אפור קצת. גומות בסנטר. אני חושבת שהוא צ'כי, או אנגלי. שעיר בידיים. גם בחזה. אני יודעת. במעבדה חשוך.
"שיפרה, אנחנו נאלץ לחפש את זה בחושך."
"למה?:"
"לא להרוס עם הפוטונים את טיב ה.." כן, בסדר. אז למה היד שלך נלחצת על עבר הגב שלי? הבטן התחתונה? למה השפתיים שלך בטעות מגיעות לצוואר שלי. האור נדלק פתאום.
"תפסיקי לחלום, שיפרה." דוקטור הרץ בצד השני של החדר. אבל..מה?..אבל..
"הבדיקות אצלך?" כן. " יופי, אני רואה שכן, שימי אותן במעבדה יא' בבקשה."
"אוקי, דוקטור הרץ."

אבל…לא משנה. אני הולכת לשירותים ומסדרת את האיפור. השיערות שלי שוב הופכות לשטני, אולי נצבע אותן שוב? השפתון הזה ממש לא מתאים לי יותר.
דירה לבד. נרות. ברנדי זול. ברקע טורי איימוס. למי יש כח לפרט יותר מזה.
עוד בנות עשרה. לא בחלומות. במציאות.
אני צריכה גם לחסן אותן משפעת. "זה יהיה כלום, המזרק הזה, בו יש מעט וירוסים של שפעת. יגרום לאף שלך להתחסן, ואת תהיי בסדר."
"כה, סבבה, פנאן, מה שבראש."
"ובינתיים, מתוקה, מה את מספרת בתאכלס?"
"סתם, את יודעת," מה זה על הצוואר שלה? היקי?
"זו נשיקת חמור?"
"מה?"
"על הצוואר.."
"היקי. כן. חבר שלי ואני אתמול נפגשנו. הוא גר טיפה רחוק ממני, אבל לא נורא, הקשר שלנו לפנים."
"על הפנים?"
"לא..לפנים."
"הבנתי. כבר היקי? לא מיהרנו?"
"איזה מיהרנו.." המזרק בתוכה. אבל היד שלי קצת רועדת. ולחשוב שאני במחזור הדם שלה. "אנחנו איטיים . שכבנו לראשונה תוך.. חודש?"
"איך היה?"
"אוי היה מדהים. המנוסה הראשון שלי. הפשיט אותי לאט, נישק אותי בכל מקום. בכל מילימטר מהגוף.." ראיתי את זה עליה. נמוכה, שיער חום, משקפיים בצבע אדום. עור חלק. מעט מלאה. אני בתוכה. אני יכולה להרגיש את הגוף שלה עם שלי, מתחממות. לעצום עיניים ולהרגיש את גופה..את מור דמעותייה..זריחה..אני והיא..
"אחות, זה הכרחי שאת מלטפת לי את היד הרבה זמן כל כך עם הצמר גפן?"
"לא.."
"אז אני יכולה ללכת?"
"כן..בכיף..שתהיי בריאה.."
היא יצאה. הריח שלה. דיאודורנט קל. יש בזה מן היופי השמיימי.

המצית גורמת לסיגריה להיות שימושית. אמנם במרפסת של המרפאה יש רוח לרוב והחצאית שלי מתרוממת קצת , גורמת לכמה אנשים בתור להביט בי ארוכות.
הסיגריה נגמרת. ומהאפר שלה אני מרגישה משהו חדש צומח. יש למחזור זה הגיון. סיגריה נגמרת, מהאפר שלה- פיניקס.
רק אני ראיתי אותה, פיניקס, את ציפור החול קמה לתחייה ומתעופפת חזרה לעיר. לגן העדן. אם אני נתתי לה חיים אולי אני משם, אולי גם לי יש כנפיים? כנפיים וסיגריה. אני אנסה לעוף מכאן מתישהו.
בדרך חזרה נתקל בי ילד בן 7 שבורח מאמא שלו. עושה לה צרות הדרדס הברדקיסט הזה. אמא שלו, כבדה, מחזיקה תיק מלא בכל דבר ומקפצת בעקבים ובבגדים קטנים, סגולים ולא מחמיאים.
הוא..יש בו משהו חמוד, יפה. אף מעוך. הוא מחבק לי את הרגל. אני מסתובבת ומרגישה את היד שלו עולה לי לירך, נכנסת לתוך תוכי. חוזרת לרחם שלי. כאילו הוא רוצה אותי- כאמא שלו. אני באמת מקודשת?
"נור! תחזור!נ-ו-ר!" צורחת אמא שלו. מרצה לו כמה שהיא חשובה. הוא עדיין מאחורי הרגליים שלי, צוחק, עושה לי שלום, ורץ חזרה לאמא שלו. זה כח חדש שעולה בי?
יש לי עדיין הפסקה. הצבעים השונים בחדר ההמתנה מתעוותים. מצמיחים גם הם כנפיים. מחייכים אליי בזדוניות.
"שפרה, בואי לסיגרייה." קוראת אחת האחיות.
אני יוצאת איתה, על מה היא לא מדברת. "אני ממש מקנאת במידת חזייה שלך, כולם כאן מקנאות בך רק המשקפיים שלך לא מתאימות. אויש אל תשאלי מס הכנסה חיפש אצל בעלי היום לא מצא כלום. אחרי שבוע שעבר שהמשטרה הביאה צו חיפוש לסמים כאילו וגם את יודעת איך זה הכביסה והמחשב הלכו ומי יבוא.."
למה אני אף פעם לא מקשיבה להן? לא מצליחה להקשיב. אני זוכרת איך בבית ספר היסודי הייתי מציירת מחברות שלמות עם פרחים, רק פרחים. איך היו שעות מנסים ללמד אותי חשבון ותורה אבל בסופו של דבר הנה, הייתי מציירת פרחים. ובהבזק של שנויות, הפכתי להיות בעצמי אחות. לא כזה נורא לחיות בהבזקים.
בהחלט לא. דווקא די נעימה, הספונטניות הזו שבה הכל יכול לקרות.
בשירותים אני שוב מסתכלת במראה, צמחו לי כנפיים לבנות, צחורות. כמו מצמר גפן לבן וטהור. טהור? לא. אני יכולה לראות איך שהצל השחור הזה עובר ועובר בי, כמו בציור, כמו חלוק סדוק ושבור, האור מציל עליי, ולא כולי לבנה. ומה מתמלא קודם?
אני מנסה לעוף, הזמן קופא ברגע. אני מלאך פתאום? אני שד? למה הפכתי להיות.

מעל לשמיים מביט בי אותו נור, אותו ילד בן 7, מדבר אליי בקולה של הנערה עם החיסון. אני מרגישה את הידיים זורחות מרוב הניגוד הזה בין הדממה החשוכה לאור הצווחני, החורק.
המלאך גבריאל מראה לי את הדרך. הנה הים והשחפים. הנה כל הפרחים שאי פעם דמיינתי. וכל השדים המעוותים משתחווים סביב.
"בואי עליי, אחות." קוראת הדמות בת השבע. ידייה לפתע הופכות לזרועות תמנון ונכנסות דרך הרחם שלי ללב. שפתיי נעולות על שלה. הדם שלי מתרוקן. ולפתע פיצוץ סופר נובה.
היקום כולו יכול להיות שלי.
במעבדה שוב אני צריכה לקחת עוד תרופות ובדיקות עם דוקטור הרץ. תמיד מגולח למשעי. תמיד הולך ישר. ונותן לי לעשות הכל הכל.
"שפרה! מה את עושה?"
"אסור לי להדביק אותך על הקיר כך? זה נוח לי להיות על הברכיים כך. לשאול אותך שאלה אישית?"
"מ..מה? שפרה..! זה לא.."
"מה לא? תגיד, את החושב שאם אני ארד לך כאן ועכשיו, זה יהיה אקט מאזוכיסטי או סדיסטי מצדי?"
"שפ..שפ.."
כן, הוא רוצה את זה. הוא שותק, מפשיל את המכנסיים. לא בא לי בעצם.
אני נועלת אותו חזרה במעבדה.
בסה"כ הייתה לי ילדות משעממת. הכל משעמם. מה קרה אבל כאן עכשיו שיש לי כנפיים?
אני חושבת שזה בגלל העובדה שאני אחות. קרובה כל כך להציל חיים. או סתם להקל עליהם בכובד ראש.
אז זה למה? למה זה כך?
אני שומעת את דוקטור הרץ מקלל מרחוק. ואני לא יכולה לחשוב אם איכפת לי או לא.
בבוקר אחר כך אני מרגישה מדממת. אחרי המקרה במעבדה שמאז לא שמעתי מילה מאף אחד, מאף אחד בכלל במעבדה..אני…רוצה עוד כח. בשמיים מוצגת התשובה, אמנם, אולי זה מה שאני צריכה.
"אז אולי אין לה גבר.." חושבת פקידות הקבלה באופן מעצבן משהו. בקול, כלומר. הייתי הורגת אותן. אם הן היו חשובות אם בכלל.
באחד החדרים עשיתי את העבודה האהובה עליי, ניקוי מכשירים מכל הדם והלכלוך. מעניין מה היה פה.

(ופתאום.)

"מצב חירום, אחות. תנקי אותו."
"מה קרה למסכן?"
כולם לחוצים בבום.
"הוא נפל במדרגות. שבר את הראש. שכן תמהוני הזמין אמבולנס. תנקי אותו, נתפור לו שם עוד דקה."
אל תדאג, מסכן שלי. אני כאן, אני אדאג לך, מתוקי.
ברגעים כאלה אני מרגישה את הכנפיים שוב קופצות. הזמן עוצר. ילד בן שש, יפיפה. לא הבנתי מהם איך קוראים לו.
לידור? עידו?
עיניים סגורות. הוא בוכה, בכה. בפה שלו יש עוד משהו. זה נראה כמו..זרע. מסכן. הוא גם קורבן אונס. כמה צרות למתק שכמותו. צריך להפשיט אותו..לאט. להפשיט. לא להכאיב להפשיט. לו. אותו. "אל תבכה מתוקי.." אני מנגבת לו את הדמעות. הן בטעם של דבש הגוף..אולי אתקרב ואנשך? אנשק? הוא גם ככה לא יודע. אף אחד לא. שקט. מתק. שדים מאחורה מריעים. גוף יפה, צעיר. רך. מדהים. אונו בשרו כולו בטעם דבש. כן, אתה הכח החדש שלי, נכון? אהבתי. אתה מלכי. אתה כוחי!
"אתה מלכי! אתה כוחי!"
ערומה. הכנפיים בחוץ. פעורת רגליים מעליו. ידיו דחוסות בתוכי. הוא כולו בפה שלי.
פתאום כולם בפנים.
כולם לא יודעים מה.
אני בשקט מתנקה.
לידור או עידו עובר את הניתוח.
"אני צריכה סיגריה."

ולפני שמישהו בכלל יכול להגיד משהו אני קופצת מהמרפסת. עפה לממלכתי החדשה.

III

אימפרזה

ומשם כבר אין חלומות. בכיתה ו' אמא שלו הייתה מסיימת אותם בצורה הסדיסטית ביותר. אור פלורוסנט, ובוקר טוב שנשמע מזוייף. במן צרחה של מורה מנוסה. כמה מים עברו בנהר מאז? התשובה הכי פחות מצחיקה- מספיק ודי.
למה לעזאזל הוא עדיין לבוש כמו אתמול בערב? גם אני לא מבין למה הוא ככה. טיפשון. מתנער, מעיף לכלוכים מהעיניים, מוצא את השמש אורבת לו בשקט. יש לו עדיין זקפת בוקר. מודה אני. לא, אל תתבלבלו, הוא לא זוכר את התפילה הזו.
דירה חביבה, דירה חביבה, למה כל כך קר בבקרים? כבר יש שמש, האמנם כל כך קר התהליך הזה של הפשרה? בולשיט. והקפה מוכן.
ועכשיו שמישהו יגיד לי באמת למה הוא קורא עיתון. למי, לעזאזל, איכפת.
(למי היה איכפת אז?)
נגמרו התירוצים. יש כיתה ללמד. קול המוזיקה, עדיין יש קצת רעש אבל זה נסבל. נכוון. הוא מוצא את הרביעייה המי-יודע-וכמה של דבוז'אק. סיפתח אל סבאח, והוא בכלל לא מורה לערבית.
סובארו אימפרזה. (ממתי למורי בית ספר יש סובארו אימפרזה, שואל תלמיד שבא מוקדם. קצת. התשובה הפחות מבדרת אבל בעלת הגיון ממשי- תביעות וכאלה.)
חנייה מאחורה, שער אחורי. והוא חושב, בקול, תוך כדי הליכה מעט עקומה של יום ראשון בבוקר, למה הכל כה אחורי למורים? הם צריכים להתגנב למקום העבודה שלהם. אולי כי השומרים האולטרא-אינטלגנטים לא יבינו שהם מורים. רק קומץ תלמידים אוהד ולהפך יכול להבין.

"בוקר טוב כולכם,"
"בוקר בוקר!" קוראים חלק. "בדקת את המבחנים של יא'2 תגיד לי?"
"למי יש כח."
"תהיה רציני, אני המחנכת שלהם, ואתה מכיר את רוני, התבכיינה לי שעתיים על זה שלא בדקת בזמן.."
"חרשנית מחורבנת," מפטיר ומלהיט סיגריה, "איך שנאתי אותן כשהייתי פה פעם."
"איך שנאת?"
"כמו שאני שונא סיגריות." והעשן יוצא כמו גניחה של בתול שפתיים שרואה איזו סדרת טלוויזיה אמריקאית בה הקהל מתעלף נוכח נשיקה של שני מתבגרים.
צלצול של רינגטון טלפוני. לה-לה-לה-לה…כמה לא משתלם למוזיקאי להקשיב לעולם, הוא חושב, כמה. למזלו, אתרע הדבר ואין הוא יותר מחובבן. אוהב שוברט. וגם קצת קורט וויל. אבל בשום פנים לא בטהובן. סתם כך, סתם כך.
"ולחשוב שהכל כרגיל." אין לו שמץ של מושג קלוש למה הוא אמר את זה.
"סליחה, " הוא שואל תלמידה ממהרת, "אמרת משהו?"
"אה..כן. מצטערת המורה." אמרה מבולבלת. היא לא שיכורה על הבוקר, נכון?
לא, לא, זה היה הוא עם ההאנג-אובר. עכשיו הוא נזכר. שימו לב! דרמה! הוא השתכר אתמול, הרבה וויסקי היילנדר (מומלץ לאמנזיה).
בטח גם היום הדברים יישכחו. כמו גוף שזונח את השריטות בברך כשהיינו קטנים.
"האמנם הגוף שוכח הכל?" שאל בקול.
"לא יודעת, המורה, הייתי..חולה, בשיעור שלך. אבל מה זה קשור לתקופה השנייה?"
"מה?"
"נו, התקופה השנייה, על המאורעות והספרים הלבנים."
"מה זה קשור? מאד קשור, גברת אזולאי, אם תבואי קצת לשיעורים זה יהיה עדיף."
"בסדר המורה, בוקר טוב.." אמרה והלכה להיות חולה בשיעור מתמטיקה.
יום ראשון. שעה ראשונה, נכון? נכון, ולכן חביבנו אדון הלוחות והקראת שמות הולך לכיתה יב'3.
"יופי. זיוני שכל זיוני שכל, העיקר שיעברו העצלנים האלה."
"בוקר טוב."
ושוב, שוב, שוב, שוב זיוני שכל, שקטים, מבולבלים, מתבלבלים. יב', רק במחוז הזה הם עדיין לומדים היסטוריה. שואה. אבל זה בשיעור הבא. עכשיו על מלחה"ע הII. "אז החליט היטלר לפלוש לגבול הריין וגם לספח שטחים אחרים ובדרך.."
"רגע המורה!"
"כן..נו.." הוא שר לעצמו בשקט – קליפורניה דרימינג, און סאץ' א-ווינטר'ס דיי..
"ובכך החל את מסע האגרסיביות שלו על כל אירופה."
"אגר- מה? המורה."
"אגרסיביות, אלדד, אגרסיביות."
"מה זה?" שאלה שני אחת, לבושה צמוד מדי. איכס.
"תוקפנות, שני, תוקפנות."
"אהה."
ואז עוד קצת ככה. ועוד קצת. ושוב רינגטון. הפסקה. מחששת המורה ואז עוד שיעור. ועוד אחד. ועוד אחד.
ונחשוב שהכל כרגיל.

*

(זווית המצלמה שונה, פוקוס על אותה שני.)

"תגידי כפרה מה שלום אלירן?"
"מה אני יודעת?"
בהפסקות הן לא עושות הרבה. אבל אין להן גם סיבה, מה לעשות. לעמוד. לקלוע צמות. לקפוץ. לצחוק. אלוהים יודע ששני הייתה רוצה יותר אבל אין המקום כאן לתאר את חייה הלירים של איזו נערה חסרת עניין או צבע אמיתי. כאלה דברים.
"מה זה למה אני יודעת יא מפגרת" עונה ענבל ברוך לבנטיני. המסטיק מתפוצץ. עגילי פלסטיק ענקיים מפריעים לאוויר. "חבר שלך, לא?"
"צ'..ענבר…לא..לא.יודעת.."
"שני מה את לא אוהבת אותו?"
"לא נראה לי.."
חכו רגע, הנה, ככה דברים מסתדרים. החלטות הרות גורל ביד הארעיות ההורמונלית.
או או אומר האיסיקיו.
"אלירן"
או-או
"מה?"
או-או
"אני רוצה להפרד"
או-או
"טוב ביי"
או-או
"ביי"
הנוחות. הנוחות. היא רוצה לצאת מזה? מה זה חשוב.
זה נוח.

*

"מה יותר קשה, לסיים את החפיסת טיים הזו או ללמד את כיתות י'?" שאלה הלבורנטית הצעירה, שהפסיקה לשחק במלחים ושמנים לאיזה עשר דקות.
"טיים." עונה המורה. היחיד ברדיוס הזה.
דשא, אלוהים יודע מה השעה. השמש מניעה את הילדים בכיתות ז' לקפצץ ולרוץ סביב. בוהקים, חולצות בית ספר אפורות מיוזעות ועוד לא הייתה הפסקה גדולה. כמה מורים מאמינים, כלומר, כשהם בערך בגיל הזה של הילדות משכבה ז'- שהם יחזרו להיות מורים? מן מסר מאמלל. רק נקודת בריחה, אומר קול מפתיע בראשו.
"מה? מי?"
הלבורנטית לבושת התכלת, הולכת. עגילי זהב משאירים שברירי אור לאחריה. מה עכשיו? מה עכשיו?
אין לו כח, לא היה לו. בני אדם כמוהו לא אוהבים את הקונספט של כח. לזוז בלי מטרה, ואיפה אלוהים. הסובארו אימפרזה הגיחה, מבריזה לאיזה שיעור לפני מבחן. נו. מילא.
ההרים השקטים של הסביבה היו הבריחה האהובה עליו. שדות מלאים בחרציות. דשא, עצים ספורים ושקטים. כאן היה יכול להמשיך לעשן. ריח הפרא היה אופף אותו. מעט מכוניות בכביש. בית הספר מאחוריו, מאחוריו, מטיל עליו צל ענק ולא מהותי.
אבל מה הדממה שווה יא פחדן? "הי מי אמר את זה?" לו רק היה יודע ששדים יכולים להיות גם עמוק בפנים. עמוק בפנים.
גם כח לסדר את הבית לא באמת היה לו. דירה בשכונה טובה. ריקה מאדם. פעם היה חתול, היום אחלה מערכת קול, ואוסף ספרי טאי צ'י בשביל היופי או משהו כזה. לזרום, אומרת הרוח בשקט. שעת צהריים וגם אין כח לטלוויזיה. וויסקי? אח"כ. הגיע הזמן לשרוף את הזמן במן אכזריות קוהרנטית. הבה נגילה. הוא הוציא את האבוב שקנה, סידר את הפיה. סולמות סולמות וברגע כזה כל הצבעים שבעולם נגלים לפניך במעין אנחת תפילה מזככת.
למי שלא שמע אבוב אי פעם, אתן אני תשר בריא- שנה ראשונה-שנייה בכלי הלירי הזה נשמעת כמו בכי ענוג של עולל בתוך מטחנת בשר. גרמנית.
תוך כמה דקות גם זה נמאס, והחלון משקף שקיעה עקבית ומלאת הוד. "זה נראה כה רחוק.." הוא ממלמל מהכורסא. לא כזה רחוק כמו שאתה מדמיין.
הדלת נסגרת, הוא שר לו- "מחפש את השקיעה.." גם אם לא באמת היה שיר כזה. רוח חורפית מנגנת על צמרות העצים. ריח הכפור מתחיל להתכנס סביב. אין שום סופה. רק ציפורים שלוחשות ערב טוב. והלילה יורד. למזלו, עיטר אותו בתפארת ובמלכות, צעיף אדום. הרוח הכתה בו והוא ממשיך. שום דבר לא משנה.
האבנים על המדרכה לא שונות מהאבנים שהיו בכיתה ב', כן. אתה זוכר את אליצור? במקום כזה הוא נגע בך.
שוב הוא שמע את זה, במעומעם, שום דבר לא ברור. נעצר. "מי אמר את זה לעזאזל?!"
שום תשובה. רחוב, כמה ביניינים, שקיות ניילון ועטיפות נשכחות שאין עליהן שום שם. והוא,
בעוד הוא הולך , מהצד מצטרפת בחורה צעירה. היא דומה לשני, מהכיתה, לבושה בגדים צמודים כמוה, לפחות, בערך. עדיין שקט. רק סוליות הנעליים מרשרשות יחד עם הרוח.
חשוך כל כך. כוס-אמא של העירייה שלא תיקנה את הפנסים.

שני מבחינה בו מהמרחק. יש בה מעין חיוך חדש, ניצוץ. היא לא תבין למה.
עד אשר.
בום "שני !" בום. "אלירן! מה..מה קורה?" הוא דוחף את הכתפיים שלו אליה, רחוב חשוך. בחור גבוה, חסון, גוף חזק מדגיש את הבטן קדימה, קוצים, ריח זול, צעיף לבן, חולצה מקרוקר וג'ינס מקרוקר או משהו כזה. פתאום סמטה. אור צהוב אחד. לא מלוטש. רחוק מדי.
"שני למה לא נתת לי?" בום, בום. היא מנסה לזוז קטנה כל כך איך היא תוכל לזוז? הוא קורע ממנה את המעיל את החולצה החזה בחוץ. עכשיו היא מבינה כמה קר. "יאללה שני תני לי קצת נו" שני מנסה לצעוק. הגרון נחנק למה זה קורה לה עכשיו? למה דווקא לה? צמודה מדי, איפור לא ממש זול, עיניים מודגשות מדמעות, נמרחות.
"מה..לעזאזל?" המורה לא מספיק להדליק סיגריה.
ואז, הראש של אלירן פוגש את הקיר. "שוב אתה, אליצור?! שוב אתה מנסה להשיג עוד אחד?! לא הפעם, בן זונה! לא הפעם!!"
הוא נזכר. כיתה ד'. אליצור. נוגע בו . במקום כזה. הוא ליווה אותו הביתה. אליצור גדול ממנו בכמה שנים. גם אז הוא נזכר. זכרונות רחוקים מדי. לא מצליח..
בום, בום. הראש של אלירן מכיר תענוג חדש. אגרוף שמאלי, באף, והראש עף כמו בעיטת פנדל בריאה לקיר הסימטאה.
"ה..המו..רה.." רועדת שני, לובשת את המעיל של המורה. "ת..תוד…"
"איפה את גרה?"
צמודה לחיקו היא שבה הביתה. שעת לילה מאוחרת. למעלה מלאך אחד מחייך בציניות, זוכר שאסור, אסור בתכלית האיסור להתקרב לשם למטה.
הם נשבעים. לא לדבר על זה. אף אחד לא צריך לדעת. הכל יהיה בסדר. אין מה לדאוג.
בחזרה, בדירה שלו, הוא מקשיב שוב. קליפורניה דרימינג. נערי החוף עושים קאבר לאמהות והאבות, לא רע. וההילנדר יוצא להשקות מישהו.
"ברוך אתה..אה, כוסאמק." שלוק, שלוק שלוק.
אפלה. תוהו ובוהו.
איפה..איפה אתה?
"אני..אני כאן.." ברוך בואך לגניחות. שב בשקט, תנסה , רק תנסה לגרד מעליך את הקליפות הללו.
"יאבד יום בו נולדתי.." כן, כן, והלילה אמר הרה גבר. על מי אתה עושה פוזות? מותק? על מי? מבטן ראיתיך, מבטן אני הופך אותך למה שאתה, כלום נער אתה? כלום האפלה הזו היא מקל שקד? טיפש.
"מי? ..איפה.."
איפה. כאן, בתוכך. אם הייתי יכול הייתי מושיט אצבע ומדגים לך.
בום.

בוקר טוב, בוקר טוב. הראש קצת פחות כואב. הקפה מלוח, החביתה מוזרה.

יום..שני. שלישי? שני! חייב להיות שני. למה באת מוקדם? יש לך התחלה רק ב-10.
"שיט, אני מתחיל היום ב10 בכלל!" צעק באמצע הדרך, דווקא באמצע ליד של שומאן. אם רק היית מקשיב לי.
3 שעות לשרוף חבילת טיים גרועה, לפחות לא קר כל כך הבוקר הזה. ולאן נלך אחר כך? גם למורים בית הספר הוא סוג של כלא הטרוגני. כמה שנואה המילה הזו, מזכירה לנו שמותר לנו להיות שונים, כל אחד והסרט הטראומטי שלו.
"אז כבר בדקת את המבחנים האלה?"
"אה!..יפה.."
"אסתי."
"יפה, אסתי. ככה קוראים לכל מורה היום, לא?"
היא צחקקה, מדליקה טיים, מכופפת. למחששה היה נוף מצויין על ההרים. ואף אחד לא ראה כלום.
"תגיד.." אמרה וסובבה את הראש, "מה שלום אשתך?"
"אה..מה? חח, לא, לא.."
"אין אחת?" אמרה מופתעת.
"לא..לא הייתה.."
אסתי הסירה את הטבעת מהאצבע. בעל שהוא לא יותר מבעל שווארמריה קטנה במרכז העיר. חרא סקס, תאמינו לי. גם היא לא משהו. שיער אדום. קמטים והיא רק מתחילה להיות בת שלושים, בוקר, עדיין מרגישים חזק את טעם הזפת של הטיים. "כל מורה חייב לעשן טיים הא?" הוא אומר, מאפר ושואף. "זו המטאפורה הפתטית ביותר שאפשר להעלות על הדעת!"
"אתה נמשך אליי, נכון?" שואלת אסתי.
"יפה..מה? לאן את חותרת?" מקמט את הפרצוף.
"אני..אתה יודע, אני רק אקח את היד שלך ואשים אותה ליד..ה..ירכיים..שלי.." בום טראח הכל צבעוני אור לבן בלונדינית עם ליפגלוס שפתון ורוד צועקת זועקת אתה הכח שלי אתה הכח שלי "אהה!!!"
אסתי או יפה נבהלת, קופצת אחורה. לא טורחת לתת לו סטירה.
הוא שם רועד, אישונים מתוחים.

"מאיפה זה בא?! מאיפה?!"

סובארו אימפרזה, נסיעה, הרים. "חייב..שקט.." גם פה אתה לא בורח, גם כשתמות לא יומתק הדין.
דברים לא נעלמים בכזו קלות, נכון?
דברים לא נעלמים בכזו קלות, נכון?

*

"תגידי ענבר, המורה להיסטוריה, מה את אומרת עליו?"
"מה מה את אומרת עליו"
"חמוד כזה, לא?"
ענבר הסתכלה על שני וצחקה. שני הסיטה מבט, התחילה לדבר על כוכב הקולנוע הזה והזה, על השיר הטוב-אעלק האחרון והכושי האחרון וכאלה. בתוך השכל שלה, היה שם משהו בכל זאת- דיוקנו של המורה, מחזיק אותה. עכשיו לניצוץ יש סיבה.
ימים עוברים, הוא נמצא בלב, בחלומות. היא מרגישה אותו. לא כמו בקליפים, לא כמו בדיבורים עם ענבר וליאור והילה וטליה וכל אלה בכיתה, לא כמו הדיבורים באיסי. הלב דופק, היא לא מבינה. כמו סחרחורת מתוקה חדשה.
גם בתוך החלומות, התשובות לא נשזרות בקלות. איך מתמודדים עם זה במצב הזה? איך אפשר לחמוק מהטירוף? איך לגרום ללב להפסיק לדפוק כך?
"ידעתי שאני אמצא אותך פה!"
"המורה!..שיט..אה..אני לא מעשן.."
"כן, כן, שתוק, אבו-אעלה, תעשן, תחשש, מצדי תדפוק כאן איזה טריפ ותקיא את הנשמה שלך. באתי בשביל שני."
מחששה מאולתרת של תיכון. שני יושבת. שוב. אותה הרגשה.
"שבועות שלא ראיתי אותך. יש בגרות חורף עוד מעט, שני. את לא מפגרת כמו חברות שלך. ראבאק, אל תזייני את הסיכויים שלך."
הוא מתיישב לידה, אחרי שבועות שהיא כמעט הצליחה לשכוח אותו, בערך, אחרי כמה זמן..שוב..
"אז תבואי?"
שני הרימה מבט, שרבבה שפתיים, כאילו מנשקת.
לא יכולה, רצה, מהר נעלמת.
"כוס..אמ..אמק.."

*

"את חושבת, גילה, שזה הבושם?"
"כן, אסתי, קצת יותר לאט והוא שלך."

"נו, ננסה שוב. אבל הפעם..אולי..אני יודעת! הדפוק בשכל הזה בטח רוצה איזו תלמידה. נכתוב לו פתק..ונעבוד עליו שאני תלמידה.." צחוק מרוקאי מבעבע. "..ואז..ואז.."

*

"תגיד, בועז, אתה חכם.."
"כן..אפשר להגיד." בועז הוא זיין הכיתה. פריק, מה שאומרים היום, לא? לא נורא.
"אם בא לי על מישהו אבל ממש.."
"אז תגידי לו את זה, " בועז קורא משהו של וונגוט. גב עקום.
"איך?"
"מהלב."
"אולי.."
"לכתוב זאת אופציה. תעזבי אותי עכשיו בשקט, בבקשה."
"טוב..תודה נשמה!"

*

"למורה..הסקסי שלי.." חושבת שני.
"למורה הסקסי שלי!" אומרת אסתי לגילה, ושתיהן, במקום שונה, כאילו הן אותה נשמה במימד שונה-
"פגוש אותי אחרי הצהריים בהרים, אוהבת."
לתא שלו. אף אחד לא רואה.

*

יום מסתיים, הילדים בורחים הביתה. המורה ניצב בין הזרם כשובר גלים. יש להם ממש תקוות לעתיד, לילדים.
"נו, יאללה."
"וורום," אומרת הסובארו אימפרזה, "וורום וורום."
הרים. שמיים סגולים, עננים קצרים מכסים אותם. משני עצים יחד שומע המורה קריאה לעברו.
"מתוק!"
"המורה!"
בום שחור צבעים חדר חשוך מישהו ערום דוחף לתוך הפה צועקצועקצועק ופתאום טעם רע מה זה מה זה לעזאזל בכי בכי..
"לא שוב!!" הוא כורע ברך. מיילל כמו עולל. רועד. רוטט. בקושי אוסף את עצמו.
שני ואסתי בורחות. כל אחת לכיוון שונה. אולי הן לא הבחינו אחת בשנייה.
האימפרזה חונה בחוץ, קר, קר, "תדלק כבר!" צועק לעבר המזגן, כוס מלוכלכת מתמלאת וויסקי אל עבר הגרון יחד עם ואליום. "זין!! זין עליכם!! מי מליץ בי לרעה?! מי?! מי.."

בום. חושך.

"למה עשית לי את זה?"
תירגע. תרגע. יש גרועים ממך, אתה רק פעמיים, שלוש, ראית את הרע. רק פעמיים..שלוש..
"למה אני?!"
כל אחד שואל את זה.
"תראה איזה רוע, אתה יצרת אותו. מי, אתה אלוהים?!"
לא, חלילה.
"מי תהיה, שטן? לא אתה נטית קו! לא אתה אמרת לאור הייה!"
בטח שלא.
"למה?! למה?!"
אם הייתי יכול אפילו להבין את סבלו. הייתי מבין אז. אבל לא. אני רק..רק.
זהו.
רק.
שוב בוקר, כאב ראש.
שוב יב'3 שוב..ושוב..שיעור לפני אחרון. "בהצלחה כולם," אומר המורה הציני.
רגע לפני שהוא עוזב-
במסדרון הרגליים נוקשות ברצפה. היא מבריקה, סוף יום, דממה. כמעט דממה. "ראית את..את..איך קוראים למורה להיסטוריה.."
"לידור או עידו, נדמה לי."
"כן! איפה הוא?"
"בכיתה."
ריצה מהירה.
סכין מקשקשת. פרפרית קטנה, גנובה.
"המורה..אני חייבת..אני..אני לא יודע מה לעשות..אבל מאז..אתה זוכר..מאז..אני לא..אתה לא יוצא לי מהראש. אני כאילו.."
בכי . מתפרצת. לידור או עידו לא זז. מסתכל בעבודות. בתוך המורה, רוח ישנה שרה על העצים. ציפורים מתרעננות, צהריים.
"אתה מקשיב לי בכלל?"
לידור או עידו קם. אורז. יוצא מהכיתה. "לא!! אתה לא זז מכאן!" היא שולפת את הסכין. לידור או עידו מביט אליה. האיפור מרוח, מסמיקה מדמעות. רועדת, רוטטת. רגע והסכין נופלת בכלל.
"אני..אני!!" היא צועקת אליו, כמו חיה פצועה. ומכוונת את הסכין כלפיה.
"אני אחתוך את עצמי!! אל תעזוב אותי! תהיה איתי! אתה בכלל מבין מה אני עוברת?! אני מתאהבת בך המורה! אני לא יודעת מה זה בכלל, מאיפה זה בא, למה זה בא..אני לא מנסה להבין.." מסתובבת סביב עצמה, היא מאבדת את זה. "אל תעזוב אותי!"
לידור או עידו צוחק קצת. מחייך.
"קדימה. נסי אותי."
אבל שלא כמו רוב הנערות הללו, היא באמת עשתה את זה. וחתכה.
דם. דם. שוב. זה חוזר אליו. שוב קולות צבעים בום שוב חדר שחור שוב
רץ הביתה. הוא צועק. מתנשף. "אתה סדיסט יותר מכולם..אתה כנראה דמות השטן כאן, אתה! יותר גרוע מהעבר שלי. בעצם אתה אחראי עליו, הא? שמוע שמע מילתי וראה זו ניחומיך, שגם אם תהיה..ותבוא.."
צהריים רעננים. שמיים כחולים. הקליפות הקסומות ברוע מתמלאות בזעם נקמתי.
לידור או עידו מסתכלים למעלה.
"אחת דיברתי ולא אענה, ושתיים ולא יוסיף!"
לידור או עידו כורע תחת, נופל,
כשהוא פוקח את עיניו כבר לילה. כבו האורות.
סיגריה. "עשר דקות ואני בבית."
שוב לילה, שוב דממה חלקית.
"מצחיק כמה שאנסה, אני לא אפחד מהחושך יותר. מצחיק כמה שאנסה, הוויסקי ימשיך לשכר. וברוך האל משמיים שיש לי אבוב ושמיכת פוך, ו-וויסקי וסובארו ודירה עם מערכת ושאר המותרויות כאן, להשאר בהם. מותר לי?"

מותר. הכל מותר

טקסטים נוספים של spiel

השארת תגובה