אני יורק!

שכפולים מקוריים

באופן כללי ולא מתפשר כלל, אני יכול לקבוע בוודאות שהקונצנזוס המוזיקלי הוא צר למדיי מבחינת כמה שהוא יכול לספוג לתוכו בהתאם לאופנה המתחלפת הנוכחית בעולם המוזיקה. להקות קמות ונופלות כל הזמן תוך כדי שהן מנסות למצוא את "יחס הזהב" שמחבר בין טביעת אצבע אישית שלהן על המוזיקה, הקליטות של הלחנים, טקסטים עם מספיק נוכחות במוזיקה אבל לא מספיק בשביל להגיד משהו באמת, והעטיפה החיצונית של הפרסום.
באופן כללי ובלתי מתפשר כלל, אני יכול לקבוע בוודאות שכדי להגיע להצלחה עולמית, לרוב, ישנו הכרח וודאי ליצור באנגלית, שכן הרכב שמכוון לקהל רב לא רק בארץ מוצאו אלא גם בשאר העולם (המערבי. בד"כ כל השאר עסוקים בלהירמס על בסיס יום יומי/למות מרעב/לצאת למלחמות קודש חסרות טעם) צריך ליצור בשפה שהיא כיום כלל עולמית ונגישה לכולם, וכלי נחוץ באוטוסטרדות התקשורת והמידע.
אבל ברגע שלהקה מסירה מעצמה את ההכרח ליצור משהו משלהם בשפת אימם בלבד, כל האינטימיות שלה והניואנסים הקטנים שהופכים את הטקסט ליותר מסתם ניסיון למלא את החלל שהמוזיקה בלבד משאירה, נעלמת.
באופן כללי ולא מתפשר כלל, אני יכול לקבוע בוודאות שיהיה להרבה מאזיני מוזיקה קשה לצאת מבועת האנגלית שאופפת אותם, ולהיחשף בצורה פעילה ללהקות שיוצרות מוזיקה לא הומוגנית מבחינת שפת המילים המושרת והנכתבות. אופקים רחבים הם המפתח לגילוי עצמי של הרכבי מוזיקה חדשים , רעננים ומקוריים (וגם אם לא מקוריים, אז לפחות איכותיים).

את Replikas אני גיליתי לגמרי במקרה במהלך צפייה בסרטו התיעודי של הבמאי הגרמני ממוצא טורקי פאטי אקין, ואלכסנדר האנקה(שניגן בפסקול לסרטו המשובח של פאטי אקין "עם הראש בקיר") "לחצות את הגשר". כעיקרון, הסרט עסק בסצנת המוזיקה באיסטנבול אבל הוא הציג נקודת מבט רחבה של הנושא, ועסק גם במימדים תרבותיים ולאומיים של יצירה בטורקיה בכלל ואיסטנבול בפרט וכדוגמה מובילה (זכור לי במיוחד החלק שעסק במוזיקת רחוב והשיחה מרחיבת האופקים עם הזמרת הכורדיה איינור דוגן). כשהרכבים אלו שגיליתי במהלך הצפייה בסרט שהיו ממתקים נעימים ושעד הרגע הזה מתנגנים על ה-Windows Media Player שלי. Replikas הם, כמו שאולי שמתם לב, הרכב טורקי שמנגן מוזיקה כמוגדרת כ"עצמאית" לאוזן בלתי מזויינת. אבל כשחודרים להם קצת יותר עמוק לקישקעס בניסיון לעמוד על קנקנם, מגלים שהחיפוש אחרי מה שיתאר אותם הוא קצת יותר בעייתי ממה שנראה. הם משלבים בתוכם כל כך הרבה יסודות מוזיקליים שונים ומנוגדים (ברובם)זה מזה עד שנראה שהמוזיקה היא סך כל ההעדפות המוזיקליות שלהם. אבל למרות הרושם הראשוני המבולבל אפשר לזהות אותם כהרכב פוסט רוק, עם דמיון קל ללבנון הישראלים, אבל למרות האקלקטיות שלו הוא שומר על טביעת האצבע האיסטנבולית של קוסמופוליטיות.
קחו את אחד האלבומים שלהם שאני מאזין לו ברגע זה - Film Muzikleri , שלמרות שהוא אחד מהפחות אהובים עליי מאלבומיהם שברשותי, הוא לא מפסיק להפתיע, לשעשע ולעניין גם אחרי כמה וכמה האזנות. המוזיקה שמלבד היותה פוסט רוק, יש בתוכה קצת הארדקור נשכני, מוזיקת קאברט לשברירי שניה מוזיקליים, בוסה נובה,פאנק (Funk, לא Punk) אלקטרוניקה ואפילו אפילו הטמעה של מוזיקה טורקית מסורתית וקצת מהמוזיקה הרפטטיבית הצופית (אחד מהזרמים המוסלמיים המרכזים ששגשגו באימפריה העוס'מאנית). אלמנטים אלו, שנוספים על הפוסט רוק המשובח (אפילו אם לבדו) של Replikas הופכים את היצירה ממינימום משובחת אך פשטנית יחסית, לקרנבל של צבעים, תרבויות ורעיונות.
האלבום עצמו הוא כמעט אינסטרומנטלי, אבל אפשר להרגיש בכל קטע וקטע את טביעת האצבע הזאת, שמוכיחה מעבר לכל ספק מאיפה היצירה הזאת באה גם בלי שימוש בשירה בטורקית, והכוונה היא לא בהכרח להבלחות המוזיקה הטורקית, אלא לקוסמופוליטיות שבמוזיקה. קוסמופוליטיות שיכולה להיווצר אך ורק בעיר שהייתה באופן מסורתי לאורך המאות מרכז כוח, מסחר ועוצמה כלכלית ופוליטית. כשמרכז כוח זה משך בעל כורחו ומעצם היותו מוקד כוח, אנשים רבים מתרבויות שונות זו מזו, ומידת הסובלנות התרבותית שנכפתה על תושבי העיר בעל כורחה.

הדבר המוזר בכל זה, הוא שלמרות שנראה שצריך במאמץ רב כדי לשלב בין כל הסגנונות למקשה כל כך מגובשת וטבעית כמו זאת שמופיעה ב-Film Muzikleri, נראה כאילו Repliaks לא מתאמצים כלל כדי ללכד את כל סגנונות המוזיקה לכדי חטיבה, אבל בכל זאת לשמור על צביון עצמאי של כל ז'אנר בתוך המוזיקה. אולי זה בגלל שחברי הלהקה, בניגוד להרכבים רבים, לא לוקחים את האלמנטים האלו ומעמיסים אותם על המוזיקה כדי להדגיש את אותם יסודות שנוספים על הסגנון הבסיסי אותו הם מנגנים (אני יכול להביא, כדוגמא, הרכב מטאל ישראלי שמשלב בתוכו נגן חמת חלילים, אבל ניכר שהיחס לכלי במוזיקה הוא כאל גימיק ולא כ"קול נוסף במקהלה").כלומר, הם שומרים על קלילות גם במוזיקה עצמה, אבל גם ביחס לצורך להביא את כל האלמנטים הנוספים לידי ביטוי תמיד גם כשלא ממש צריך.
היכולת לדעת גם מתי להפסיק "תבלינים" למוזיקה ולהגיש אותה נאה למאזין בתוספת, אולי, של קריצת אותנטיות מוזיקלית וטביעת אצבע שלא משתמעת לשתי פנים, היא יכולת נחוצה למוזיקאים מהסוג הזה. כשאותם מוזיקאים, לעיתים, לא מסוגלים לדעת מתי לעצור.

מכל וכל, Replikas הוא הרכב משובח, לטעמי, שמציג בפנינו קליידוסקופ מוזיקלי במתינות, מבלי להגדיש את הסאה בקישוטים מיותרים. שכן המוזיקה שלהם ססגונית מספיק מכדי להוסיף להם עוד משהו.
מומלץ בחום.

גם רצוי לצפיה, להבנת ההרכב קצת יותר לעומק - הסרט "לחצות את הגשר". במאי: פאטי אקין

טקסטים נוספים של Oded Sasportas

• מדע האגדי - June 4th, 2008