Looking for Europe
16 בפברואר, 2007 | מאת Avi Pitchon |
Looking for Europe הוא הספר הראשון שעוסק כולו באחד הז'אנרים המוזיקליים המושמצים ביותר: הניאו-פולק.
הניאו-פולק הוא ז'אנר אקוסטי-אמביינטי בעיקרו. הוא צמח מהמוזיקה התעשייתית בעקבות העניין הגובר של מוזיקאים מסוימים בזרמים איזוטריים שונים, בסימבוליזם של פאר אירופאי שוקע על רקע מות האלוהים הניטשיאני, הדקדנס של שתי מלחמות עולם והאטרקטיביות הפרברטית של הסטאליניזם והנאציזם.
הספר סוקר את ההרכבים והלייבלים המרכזיים בסגנון ואף מתייחס בקצרה לסצנת הניאו-פולק הישראלית הקטנטנה.
הראיון נערך עם אנדרה דיסל ודיטר גרטן, מחברי הספר.
האם אתם יכולים לספר לי מעט על עצמכם ועל הקשר שלכם לניאופולק? האם הייתם פעם מוזיקאים בעצמכם?
לא, לרוע מזלנו לא בורכנו בכישרון מוזיקלי. התחלנו להתעניין בניאו-פולק, בהשפעותיו וברקע שלו מאז שנתקלנו בלהקות כמו Sol Invictus, Death In June,
Current 93 ואחרות, בסצנת הדארק וייב של גרמניה, בסביבות אמצע שנות התשעים.
איך הייתה העבודה המשותפת על הספר ועל דיסק האוסף? האם היו אי אילו אי הסכמות ביניכם?האם היו דברים שהחלטתם לא לשים או דברים שרציתם ולא נכנסו לבסוף לאוסף?
האוסף תוכנן להיות מעין תוספת אודיו לספר, במיוחד כדי לתת לאותם קוראים שלא שמעו מעולם ניאו-פולק מבט על התרבות המדוברת. ערכנו את האוסף יחד עם כריסטוף ומרטין מחברת ההפקה פרופסי ולא היו מחלוקות או אי הסכמות שיש טעם לציין.
הדבר היחידי שיש לציין הוא ש-Current 93 לא רצו להשתתף באוסף מפני שדיוויד טיבט איבד עניין בכל הקשור בניאו-פולק, ובכלל בכל תרבות האינדסטריאל, המוזיקה הגותית וכו'. למרות זאת, הקדשנו פרק ארוך ל-Current 93 . לרוע מזלנו גם איבדנו קשר עם פטריק ליסגת', מאד רצינו שיהיה באוסף שיר של Sixth Comm.
תוכלו לסכם את הנושאים העיקריים בהם עוסקים פרקי הספר?
החלק הראשון מציג לקורא סקירה על ימיו הראשונים של הניאופולק, שורשיו והקשרים שלו עם זרמים אחרים בתרבות המודרנית, כמו למשל המוזיקה התעשייתית, המוזיקה הגותית והפאנק, ההשפעות מהפולק האירי והבריטי וגם ממוזיקה של סינגר/סונגרייטרים משנות השישים והשבעים כמו למשל סקוט ווקר, לאונרד כהן ושירלי קולינס.
בחלק השני ישנם פורטרטים של אמנים- ניסינו לתת מידע מפורט ככל הניתן על כחמישים להקות, שנחשבות לחשובות והמשפיעות ביותר בעולם הפולק האפוקליפטי כיום.
החלק השלישי דן בהשפעות האומנותיות והאישיות של האמנים האלו, הדרך בה התפיסות שלהם לגבי אסתטיקה, באמנות שהם יוצרים, מבטאות את הביקורת שהם מנסים להעביר.
לבסוף, בנספחים, אפשר למצוא כמה חיבורים שנכתבו על ידי מחברים אחרים ומעלים סוגיות שנידונו בספר. בנוסף ישנו ראיון עם הסולן של Amerikanische Freundschaft על השימוש בדימויים שנויים במחלוקת בסצנות הפאנק והגל החדש של סוף שנות השבעים-תחילת שנות השמונים.
כתוספת אחרונה יש ביבליוגרפיה מקיפה שכוללת הפניות לסרטים ולמידע נוסף לקורא.
נראה שהניאו-פולק, בדומה לפאנק, הוא ז'אנר מגוון. כמו שהפאנק יכול להיות Crass, Exploited, Green Day ו-Skrewdriver, גם הניאו-פולק כולל אלמנטים שלעיתים סותרים זה את זה- אתם מסכימים? איך הייתם אתם מגדירים את המאפיינים המרכזיים של הסגנון?
כן, התופעה שמתויגת לרוב כ'ניאופולק' היא באמת מאוד רחבה ורבת גוונים- אנחנו לא אוהבים הגדרות כמו 'ניאופולק' או 'פולק אפוקליפטי'(למרות שלא קיימת שום אלטרנטיבה טובה), ואנחנו לא תומכים בסגירות הסצנה. ההשוואה שלך לפאנק היא במקום, בגלל שפאנק הוא אחד מהשורשים המרכזיים של הסגנון המוזיקלי הזה. אם נתחשב בעובדה שהניאו-פולק הוא תופעה בינלאומית שלוקחים בה חלק אמנים הגאים מאד באינדיבידואליות שלהם, לא יפתיע לגלות שיש בו הרבה מרכיבים שלעיתים סותרים אחד את השני.
אנו היינו מגדירים את המאפיינים המרכזיים של הניאו-פולק יותר דרך שאלות אסתטיות וקונספטואליות מאשר דרך היבטים מוזיקליים בלבד. למרות שרוב הלהקות שתיארנו בספר שלנו משתמשות(או השתמשו בשלב מסוים) בכלים והרמוניות שקשורים למוזיקת הפולק- מאפיינים אלו עדיין יכולים להשתלב עם צורות אחרות של הבעה מוזיקלית או אפילו להיוותר מאחור.
איך החלטתם לכלול באוסף שירים של אמנים שהשפיעו על הסגנון, כמו למשל ניקו, The Strawbs, וסקוט ווקר?
איך השגתם את האישור להשתמש בקטעים אלו? כריסטוף אמר לי שהשיר של ניקו היה בבעלותו של החבר האחרון שלה.
היה חשוב לנו לכלול את כל השירים האלו מפני שהם ממחישים את העובדה שזרם כמו ניאו-פולק לא נוצר מעצמו אלא הוא תוצר של מגוון השפעות. בקשר לאותם זמרים משנות השישים והשבעים, פשוט בדקנו מי מוזכר בראיונות עם להקות מהז'אנר כהשפעה ולאילו להקות עשו קאברים. חוץ מזה, ישנם קווי דמיון ספציפיים לניקו ולסקוט ווקר, משום שיש גם חפיפה בנושאים של השירים שלהם. (למשל: The Seventh Seal של סקוט ווקר, או Nibelungenland של ניקו.
גם מבחינה מוזיקלית, אמנים אלו היו יותר אפלים ומלנכוליים מאשר זמרי פולק אחרים בני אותה התקופה.
בקשר לאישורים, עדיף שתשאל את כריסטוף, אבל ברוב המקרים זו לא הייתה בעיה גדולה.
את השיר של The Strawbs קיבלנו מהלהקה עצמה והשיר של ווקר אושר על ידי החברה שלו.
עם ניקו הייתה בעיה גדולה יותר משום שהאלבומים המפורסמים שלה הם תחת בעלות של חברת תקליטים גדולה והעובדים שם לא ממש מכירים את המוזיקה שלה. עבורם היא סתם עוד שם בין כל שאר השמות של האמנים בחברה. לכן, העדפנו להיעזר בלוטץ, שהיה בן זוגה בזמנו ותמך מאד באוסף שלנו. השיר הזה הוא השיר האחרון ששרה על במה לפני מותה בטרם עת, כך שזו באמת רצועה מיוחדת וכבוד גדול שהיא חלק מהאוסף.
מהו הדבר המרכזי שאתם יכולים להגיד שמושך אתכם בניאו-פולק? מהן נקודות ההזדהות שלכם, אני מתכוון מבחינה מוזיקלית ומבחינה קונספטואלית?לא היינו משתמשים במקרה הזה במילים כמו משיכה או אפילו הזדהות. אנחנו לא חושבים שבן אדם צריך לחלוטין להזדהות עם רעיון בשביל לכתוב עליו בצורה מקיפה.פשוט התעניינו בניאופולק, והרגשנו שמחקר כולל כבר היה צריך להיערך, לפחות בגלל כל אי ההבנות שדורשות התעמתות עם נושא הניאו-פולק.
אנחנו מתעניינים בדרך בה פולק אפוקליפטי, תעשייתי וז'אנר דומים אחרים הופכים להיות הרבה יותר מאשר מוזיקה בלבד ומתגלים כמורכבים ממכלול השפעות ספרותיות, קולנועיות, היסטוריות, מיתולוגיות ואוקולטיות. מעניין לראות איך להקה כמו Current 93 חשפה כל כך הרבה שירים חבויים, איך Death In June הושפעו מקולנוע ארט-האוס, כמו הסרטים של פאסבינדר וקאוואני, ואיך להקה כמו Ostara יכולה להפוך נושאים היסטוריים כמו תנועות מחתרתיות ברייך השלישי לשירי פולק-פופ נגישים ואינטליגנטיים.
לפני שנדון בהיבטים היותר שנויים במחלוקת של הניאו-פולק, האם אפשר לנסות ולמפות כמה מהמניעים המרכזיים שלו? אני מזהה רומנטיזציה לכיוון של עבר נשכח,שיכול להיות מיתולוגי או היסטורי. געגועים לתור זהב שאבד. אתם מסכימים?
תוכלו להעריך את האיזון בין המיתי וההיסטורי, ובשני המקרים, האם אתם חושבים שהגעגוע הזה הוא לדבר בדיוני, או לפחות למשהו שמבוסס יותר על תרבות פופ ומשיכה אסתטית מאשר על מחקר מעמיק?
אמני ניאופולק רבים אכן נוטים להיות מושפעים מנוסטלגיה לדבר שאולי מעולם לא ארע. ואנחנו חושבים שהם לחלוטין ערים לזה. כמו שאוסקר ויילד אמר בצדק "מפת עולם בה אוטופיה לא מופיעה, לא שווה אפילו הנד עפעף" .בכל אופן, זה לא נראה לנו חריג שאמנים יביטו גם על העבר. העבר, גם בצידיו האפלים הוא בהיר מספיק בשביל לשאוב השראה ליצירות העכשוויות שלהם, ולא משנה אם ההשפעה היא תרבותית, רוחנית או היסטורית. העבר הוא תיבת אוצר של לקחים, ולהתעלם מכך זה מסוכן. אנחנו רוצים להדגיש, אבל, שללהקות הניאופולק האזכור של העבר לא מסתיים באימוץ דרך חיים של "רטרו". לרוב מדובר בהרהור רפלקסיבי עמוק יותר, בניגוד לכמה להקות בלאק מטאל או פאגאן מטאל שנוהגות להצטלם בלבוש ויקינגי מלא ביערות החורף.
מה תוכלו להוסיף על המחשבה היורו-צנטרית? האם הרעיון הזה סותר, מוסיף או מחביא רעיונות לאומניים (ואני לא מתייחס בהכרח ללאומניות ששנויה במחלוקת)
אנחנו חושבים שלצורת המחשבה הזו, שחלק מאמני הניאו-פולק אוחזים בה (ובהחלט לא כולם!) אין שום קשר ללאומניות. לרוב, נדמה שזהו המצב, בעיקר בגלל הקישור המובהק להיסטוריה ותרבות אירופאית. בעבודות של Death In June או Sol Invictus למשל, אין שום אג'נדה פוליטית או תוכן אידיאולוגי, אלא פשוט בחירה תרבותית של האמנים. אנו לא רואים בכך שום בעיה כל עוד ההשקפה התרבותית הזו לא מקושרת לשום שוביניזם או לתפיסות פוליטיות עם דעות קדומות או לאומניות, דברים שגם דאגלס פירס וטוני וויקפורד דיברו נגדם. אסור לשכוח שקיימות להקות ניאו-פולק רבות ששואבות את השראתן מכל רחבי העולם.
באיזו מידה תוכלו להגיד שמגמה זו היא למעשה לא יותר מאשר חיפוש אחרי ריגוש חדש, ואין לה מניע אמיתי ועמוק? סצנת האנדרגראונד המרדנית והשמאלנית היא קלישאה במידה מסוימת, אהבת המולדת במדינה המודרנית היא דבר בנאלי ומשעמם, ומשום כך הניאו-פולק מחפש דבר מה שמאפיין הן את השמאל הדוגמאטי והן את הימין המיינסטרימי. כמובן שיש בך אירוניה משום שאותו רצון רומנטי להיות חלק מדבר גדול ומפואר הוא בדיוק זה שמותיר את הניאו-פולק בשולי התרבות, מה שמוביל אותי לשאלה הבאה…
על מנת לשפוט האם מדובר בעוד חיפוש אחר ריגוש חדש או בעניין אמיתי, עלינו לבחון מקרוב כל אמן ואמן המתייחס לאירופה. כך נבין שזה בלתי אפשרי להכליל באופן אוניברסלי את כל מה שמתויג כניאו-פולק. מהניסיון שלנו, אנו בטוחים שהעניין בהיסטוריה ותרבות אירופאית הוא אכן חיפוש אישי, אותנטי ואמיתי עבור אמנים כמו Blood Axis, Sol Invictus, Death In June, Ostara ואחרים.
כמובן שישנם גם הרכבים חדשים ופחות מקוריים ששואבים השראה מה"אלילים" שלהם ומתבלים את הטקסטים שלהם באזכורים ל"אירופאי", בדיוק כמו שלהקות גותיות סוג ג' שרות על ערפדים, או שכל דור חדש של בלאק מטאליסטים טוען הצהרות אנטי- נוצריות. הקלישאות שכל תת תרבות עמוסה בהן. זה לא אומר שבתור להקת ניאו-פולק צעירה אי אפשר לכתוב ליריקה על היסטוריה אירופאית רק בגלל שזה כבר נעשה קודם, אתה רק צריך לשאול את עצמך אם אתה עושה את זה מתוך עניין אישי, או כי זה הדבר שמקובל לעשות בסצנה הזאת.
יש עקביות במוזיקה ובאסתטיקה של הניאו-פולק. שתיהן לרוב שליליות- מורבידיות, אפלות, רציניות, מלאות במלודרמות ובחשיבות עצמית. כמובן שאלו הדברים שהופכים את הניאו-פולק לאטרקטיבי (ובמידה מסוימת לשוליים של הסצנה הגותית)- אבל כשאתה מביא בחשבון את הרעיונות, אתה יכול לצפות לגישה יותר הוליסטית, כזו שהיא גם חיובית ומאמינה בחיים.
אני אקשר זאת למשהו שכתב חכים ביי על הצורך לשלב בין התשוקה והשמחה של פוריה (Fourier) ובין הרצון לעוצמה של ניטשה.
אם אני מתייחס לניאו-פולק כסוג מסוים של איום פוליטי, הייתי אומר שכל עוד הניאו-פולק לא יכול לבטא רגשות חיוביים, הוא לא יכול להילקח ברצינות. האם אתם מבינים את כוונתי?
קודם כל אתה חייב להיות מודע למשיכה החזקה שיש לכל דבר שהוא אפל, מורבידי ורציני לא רק על האמנים , אלא גם על הקהל. הטרגדיות של שייקספיר הרבה יותר מפורסמות מהקומדיות שלו, ומישהו,ששכחתי את השם שלו, דיבר פעם על ההשפעה הגדולה של"גן עדן האבוד" של ג'ון מילטון ואמר שזוהי יצירה ספרותית מרגשת, חיונית ומדהימה, בעוד ש"גן עדן המושב" של אותו מחבר כמעט לא נודע, ויחסית משעמם בהשוואה לראשון. המשיכה לטראגי היא נושא מרכזי באמנות ובאסתטיקה מאז יוון העתיקה, לכן זה לא דבר שאפשר להשתחרר ממנו בקלות.
שנית, אנחנו לא כל כך מסכימים עם הרושם שלך שהניאו-פולק הוא אכן חסר חיוביות ואמונה בחיים. למען האמת, אפשר לומר שללהקות ניאו-פולק רבות יש יותר אלמנטים שמחים מרוב הסצנה הגותית. תחשוב למשל על הריקודים הימי-ביניימיים של להקות כמו Ataraxia או Equitum Solis או על הפופ הקצבי של Argine או Ostara, או גם על הסלסולים האיריים ביצירות של Blood Axis ושל In Gowan Ring, או אפילו על ההומור האימננטי בהרבה מן הפרויקטים של הניאו-פולק.
גם בהפניות המוזיקליות שלהם, חלק מהמוזיקאים הללו מדברים על עבודותיהם שלהם , לצד עבודות של אחרים העוסקים בכתיבה או בקולנוע, אליהם הם מתייחסים כ"תחמושת" נגד התפיסה הסתומה, התקועה, של התרבות העכשווית. השאלה אם זה נתפס בצורה חיובית או לא, היא בידי הפרט והמזג והטעם שלו או שלה, נראה לנו.
נקודה נוספת בביקורת על הסגנון נוגעת בעיסוק האובססיבי של הניאו-פולק בתפיסות של אמת ואותנטיות או ברעיונות כמו 'הסדר הטבעי' – לפעמים נראה שהאמנים האלו לא בקיאים במחשבה פוסט מודרנית ובמידה בה התפיסות האלו כבר נותחו ,ולמעשה נהרסו ע"י הפוסט מודרניזם. מה אתם חושבים?
אנחנו לא באמת בטוחים שה"מחשבה הפוסט מודרנית" באמת הרסה כל רמז לאותנטיות, או שזו רק התפיסה המרוצה-מעצמה של האליטה האקדמית. הדעות ה"מושכלות" האלו כנראה לא מפריעות ליוצרי הניאו-פולק ולא לאמנים ומוזיקאים אחרים באופן כלשהו. במיוחד לא לאלו שמפרידים את עצמם במודע מטרנדים מודרניים. בכל אופן, אנחנו לא בטוחים אם כל להקת ניאו-פולק באמת כל כך עסוקה ב 'סדר הטבעי' – ככלל, המוזיקאים הללו לא יוצרים את הרושם שהם לודיטים קשוחים ששמחים לחזור אחורה לעידן אבן חדש. לפי יחסי הגומלין בין ישן וחדש והשילוב בין יסודות אומנותיים הטרוגניים רבים במוזיקה ובהופעה של אמני הסגנון, אפשר אפילו להתווכח אם הניאו-פולק הוא פוסט מודרני ביסודו.
בהקשר יותר פוליטי, אך עדין מבלי לפנות ישירות למחלוקות, האם אתם חושבים שהניאופולק הוא סצנה אליטיסטית ומרוחקת שבאופן ישיר או עקיף מייצגת רעיון גדול יותר?
האם הניאו-פולק הוא כמו צל מאחורי הציוויליזציה המערבית, צל שעדיין רואה נאורות ודמוקרטיה כטעות זמנית, ושתור הזהב עליו דיברנו מקודם, בו כולם יודעים את מקומם, עוד יחזור.
זה ברור מאוד שהניאופולק הוא סצנה של אאוטסיידרים, ומכך נובע שחלק מהאנשים שלוקחים חלק בסצנה הזאת מחשיב עצמו לאליטה. אבל זה דבר שתוכל למצוא בכל סצנה.
באשר לחלק השני של השאלה שלך, אם מישהו באמת נדבק למחשבה שרמזת עליה, זו תהיה תפיסת עולם מאוד פשטנית- וחשוב עוד יותר, תפיסה שלא מצאנו לה כל תוקף לאחר המחקר והראיונות שלנו. לא מדובר פה במקרה בו נאורות ודמוקרטיה מוצגות כמוחרמות. הדברים שכן מוצגים כמנודים הם היבטים מסוימים של צורת החיים המודרנית- כמו קפיטליזם גלובאלי, אמונה בלתי מתפשרת בקדמה, ניצול של הטבע , העדפת הערכים החומריים על ערכים תרבותיים או רוחניים. הם אלו המבוקרים ע"י אמני הניאו-פולק. אלו הן תפיסות שמשותפות לרבים אחרים גם כן.
אם השאלה שלך עוסקת בהשקפות העולם הפגאניות של כמה מהאמנים, אלו צריכות להיחשב גם כתפיסות משחררות ואולי גם כעמדות פוסט-מודרניות הרבה יותר מאשר כתפיסות אנטי-שכלתניות או אטויסטיות רוחניות. תפיסות אלו מסתמנות ככל כך חיוניות לחיי אדם, שהן לא יכולות להיות מבוטלות מיד, ומסיבה זו הן תמיד היו חלק אינטגראלי מהאומנויות.
כמובן שיש גם צדדים ליברטריים לניאופולק, אבל אלו לרוב מזוהים יותר עם האינדסטריאל (לדוגמא- ג'נסיס פ.אורידג'). אתם יכולים לזהות זרמים ליברטריים בתוך מה שמוגדר ספציפית כניאופולק?
אנחנו לא חושבים שחלוקה דואלית מושלמת שטוענת שהאינדסטריאל הוא ליברטרי והניאו-פולק הוא לא בדיוק ליברטרי, אפשרית. חלוקה כזו מתעלמת מהעובדה שמישהו בטוח ימצא מוזיקאים של מוזיקה תעשייתית עם תפיסות עולם שיש בהן הכול פרט לליברטריות. בנוסף, האינדסטריאל והניאו-פולק מעולם לא היו ועדיין אינם ממש מנותקים.
אם ב'ליברטרי' אתה מתייחס לתפיסה סובלנית וקשובה של סגנון חיים אלטרנטיבי, לדוגמא לזה של מיעוטים מיניים, אז מובן שיש זרם ליברטרי חזק מאד בניאו-פולק, ומספיק לראות את העובדה שהומוסקסואלים ואנשים שנמשכים ל-BDSM או פטישיזם מיני (בין אם הם האמנים או האוהדים של המוזיקה) מאד מקובלים בספקטרום הזה. בנוסף לכך, אף אמן לא הכריז מעולם שום הכרזה בעד האפליה של אנשים בגלל הלאום שלהם, הרקע האתני או המיניות שלהם, וככל שאנו יודעים, הם כולם תומכים בחופש הדיבור ובהבעה אמנותית חופשית, בניגוד להרבה מהמתנגדים להם.
למען האמת, עוד לא הוכח בצורה משכנעת מה כל כך אנטי ליברטרי בניאו-פולק.
ועכשיו למחלוקות – איך התמודדתם עם זה בספר? אנא סכמו את הדעות משני הצדדים שהצגתם. אני יודע שהרכבים כמו Blood Axis ו-Allerseelen נמצאים בפיקוח מתמיד של ה-Antifa(ארגון גרמני אנטי פשיסטי). ללהקות אלו יש קונוטציות גלויות לנאציזם והן הרבה יותר מאשר ניסיון ליצור זעזוע (יש כאלו שיגידו שזוהי כל מהות המשחק של Death In June, למשוך תשומת לב על ידי יצירת אי-בהירות פוליטית). למשל, האלבום Gotos Kalanda של Allerseelen שמבוסס על שיריו של קארל מריה וויליגוט, איש אס אס שכונה גם "הרספוטין של הימלר".
אנשים כמו קדמון (מ-Allerseelen) יטענו שהם בלתי מובנים והם מצונזרים בגלל שהם עוסקים בנושאים רגישים בזמן שהם בכלל א-פוליטיים ומתעבים באותה מידה גם את השמאל וגם את הימין. ביקורת מן השמאל תטען שקדמון הוא נאיבי, חסר אחריות ורגישות ושמייקל מויניהן (מ-Blood Axis) בוחר במתכוון לתמוך באג'נדות מסוימות. מהי דעתכם?
חשבנו שאנחנו מתכוונים לדון כעת במחלוקות. ובכן, קודם כל עלינו להפסיק לחשוב ש: 1- ישנו מעגל פנימי, פרטי ושנוי במחלקת בניאו-פולק, מעגל שמגן על הכל. 2- הביקורת הנוקשה היא חיצונית. כמו שנזכיר בהמשך, יש גם הרבה קולות ביקורתיים בתוך הסצנה עצמה.
אתה צודק כשאתה מציין את העמדה הקיצונית השלילית של ה-Antifa כלפי רוב להקות הניאו-פולק, אין להם שום רצון לדון בכך. אך אנו חוששים שלא השימוש הפרובוקטיבי בסמלים ואזכורים הוא זה שהביא לכך אלא הפרסום השלילי הוא זה שתרם לכך שלסצנה נכנסו אנשים מוזרים. לא נוכל לשער למה הם לא היו נוכחים בסצנה עוד לפני שהחלו כל הקמפיינים של Antifa. לכן, זה זמן טוב לדיון אינטלקטואלי ומודע על הניאו-פולק ועל מגוון מקורות ההשפעה האומנותיים, הדתיים והפוליטיים שלו.
הדיון על השימוש של Allerseelen בשיר של וויליגוט 'Cycle' הוא דוגמא טובה. באופן שטחי, אזכור הבחור שחבר באס אס הוא באמת מזעזע, אך למרות זאת, כשחושבים על וויליגוט, צריך לדעת שכמעט אף אחד לא ממש מכיר את הדמות הלא ברורה הזו, שטענה כי היא המלך הסודי של גרמניה אך במציאות בילתה בבית משוגעים. הדרך בה Allerseelen משתמשים בהפניה לשמות גרמאניים עתיקים של חודשים ושל התקופות המחזוריות של השנה היא ללא ספק הצהרה פוליטית- אך אין שם כל התייחסות חיובית כלפי וויליגוט או כלפי האס אס. בנוסף לכך, קדמון תמיד הראה באופן ברור שהוא לא תומך בניסיונות הפוליטיים של וויליגוט וכמובן שגם לא בפשעי האס אס. אפשר לטעון שהשימוש האמנותי בטקסטים של דמות מוכפשת כזו הוא שימוש נאיבי וחסר אחריות, אבל צריך גם להכיר בעובדה שבגרסה החדשה של 'Gotos Kalanda' קדמון עושה ביצוע מחודש לשיר של אסירים ממחנה ריכוז ליד וואלסבורג, שיר שהופץ באופן בלתי חוקי ביניהם והיווה פעולה קטנה של התנגדות. בנוסף, ישנם השפעות רבות אחרות על המוזיקה של Allerseelen, השפעות שמקבלות פחות תשומת לב בשיח הציבורי על ההרכב, למשל: דרק ג'רמן, אלחנדרו חודורובסקי, ריינר מריה רילקה, מן ריי, הרמן הסה ואליסטר קראולי.
באותה מידה אפשר לדון בצורה מקיפה במקרים רבים של אמנים מושמצים וכך להפריך את רוב ההאשמות נגד הרכבים כמו Blood Axis, Death In June, Kirlian Camera, Ostara ואחרים.
"תמיד הבט מקרוב יותר" זה המסר העיקרי של הספר שלנו. אנחנו לא טוענים שהניאו-פולק הוא לחלוטין לא מזיק, יש בו לא מעט דפוסי מחשבה שנויים במחלוקת, אך לא בהכרח ימניים.
התחושה האישית שלי היא שבגלל שהניאו-פולק מותקף בצורה כל כך פאנאטית ע"י השמאל, הוא נותר תקוע בהתגוננות ולא מפתח שום מערכת של ביקורת עצמית.
אין שום דיון בתוך סצנת הניאו-פולק על הדברים האלו, וזה מוזר שזה המצב בסצנה המחשיבה עצמה כתרבותית, ומבחינות מסוימות אליטיסטית ואינטלקטואלית. ואפילו כאשר ישנה ביקורת שמתעלה מעבר לדוגמאטיות שמאלנית ומצליחה לפנות לדיון שמוצג ע"י הניאו-פולק עצמו, וכל זאת בצורה בוגרת שרואה את התמונה הכוללת ואת פרטיה כאחד - עדיין היא תתקל בהתגוננות אוטומטית מבלי לקבל מענה אמיץ לסוגיות שהיא מעלה. מה דעתכם?
אנחנו חושבים שאתה טועה ברושם שלך שאין דיון פנימי בתוך סצנת הניאו-פולק. לא רק בפורומים באינטרנט שמיועדים לדיון על ניאופולק, הדיונים שבתוך הסצנה כבר מתרחשים כמה שנים, וישנן אינסוף תפיסות שונות לכל אחד מהאספקטים של הניאו-פולק.
אם נשפוט לפי הניסיון שלנו עצמנו, פגשנו אנשים רבים- הן מוזיקאים והן אוהדי הסגנון- שאוחזים בדעות שונות בנושא הזה, והם כן דנים בהן. אפילו נרחיק ונאמר שיש מעט מאד סצנות אמנותיות אחרות שדנות בתגובות שהן מקבלות מבחוץ באופן כל כך תדיר ונלהב. (הרמה האינטלקטואלית הנמוכה שדיונים באינטרנט נוטים לאמץ הוא עניין אחר).
בנוסף לכך אנחנו לא מאמינים שביקורת תומכת ולא שלילית נתקלת בהתגוננות אוטומטית. מהניסיון שלנו, רוב המוזיקאים מאוד פתוחים לדיון. כמובן שישנם יוצאים מן הכלל.אסור לשכוח שרוב הביקורת שמופנית נגד הניאו-פולק- לא ע"י השמאל באופן כללי אלא ע"י חלקים בשמאל הקיצוני וע"י אנשים בודדים- אינה בונה אלא משמיצה, מטעה ומכוונת להרוס לגמרי את הקריירה של האמנים שלביקורת אין שום הבנה לגביהם. אף אחד לא טוען שכל להקות הניאופולק הן מעל ביקורת, אבל ב90% מהמקרים זו לא ביקורת אומנותית מלומדת ו/או דיון פוליטי אלא מערכה של דעות קדומות משוחדות. לכן, מערכת ההתגוננות כלפי גינויים כאלו מבחוץ, לא נראית מפתיעה כלל.
האם אתם שותפים לדעתו של דומיניק טישלדר, שכתב בחוברת של האוסף המצורף לספר, כי אמנים רבים בסצנת הניאו-פולק משויכים לאותה הסצנה בעיקר בגלל סיבות חברתיות ופחות בגלל סיבות קונספטואליות ומוזיקליות?
היינו אומרים שהאומנות מרוכזת יותר סביב רעיונות קונספטואליים וחברויות אישיות מאשר על אנלוגיות מוזיקליות. אבל לבסוף, כל זאת ושאלות אחרות הן חשובות ויש לקחת אותן בחשבון כאשר חושבים מה יוצר סצנה או כל תת-תרבות, דיברנו על זה בכמה מהשאלות הקודמות.
האם יש תוכניות ממשיות לתרגם את הספר לאנגלית?
עדיין לא, אבל פרופסי, חברת ההפקה שלנו, ואנחנו, נשמח לשקול כל הצעה מצד מוציאים לאור בשפה האנגלית.
טקסטים נוספים של Avi Pitchon
- Laibach - Looking for Europe - February 16th, 2007
