מוזיקת המקרה

16 באוגוסט, 2005 | מאת New Yoreker |
מוזיקת המקרה


רעיונות גדולים,כך נראה, הם אידיאות שמרחפות אי שם ביקום מרוחק, מזמרות כסירנות, אימת המלחים. רק שבמקרה הזה, אותם מלחים הם הוגי הדעות שיצרו, עמלו ונלחמו על אותם חזיונות רפאים, על אותן אידיאות חמקמקות שהובילו אותם לאובדנם ואובדן הרודפים אחריהם, וגם אלו, חסרי המזל, הקורבנות של סכלות הרודפים.
לעומת זאת, שינויים מתרחשים כחלק כחלק מתהליך הדרגתי. הפילוסוף הגרמני הגל הבין זאת, וטען כי שינוי הוא תהליך ארוך שנוצר מתסיסה איטית עד לרגע שבו המצב נהיה בלתי נסבל, ואז פורצת התקוממות או נוצר הצורך של גורמי התסיסה לשנות את המצב הקיים. לכאורה נראה מבחוץ כי מדובר בתסיסה והתפרצות פתאומיים ובלתי ניתנים לחיזוי, אך מתחת לקליפה הדקה של הנראה לעיני כל, המתח הולך ונבנה.

ומה הקשר בין שני סברות אלו שהועלו?
אותן אידיאות לא מרחפות להן אי שם, כדברי אפלטון, אלא מהוות תוצר ניסיון האיש שהעלה אותן על הכתב או שהביא אותן לידי ביטוי ממשי. הן עולות ונוצרות בסביבה האישית של הכותב עקב אותן חוסרים או גורמים מבחוץ שגורמים לו להפיצן – עוול שנעשה לו או לקבוצה מסויימת, פגיעה בערך שהוא מאמין שנפגע וכתוצאה פגע באחרים ואף מה שמכונה "זכויות אדם" ו"זכויות אזרח". אבל לעומתם, הוא יכול לפעול על פי וגם לגרום לבערות, שנאה, יהירות ועוד כהנה תחושות והתנסויות שליליות שמהוות חלק מהגורמים. שני צדדים אלו הם היין והיאנג של חוסר ההסתפקות במצב הקיים, מה שמוביל לחיפוש אחר הפיתרון או הרדיפה אחר האידיאל.
אותן אידיאות נוצרות לא בחלל ריק, אלא מהוות תוצר של תקופתן, הלך רוח מקומי ופרטי ושל מצוקת כותבן (כי אחרת ללא אותו מניע, אותו רעיון לא היה קורם עור וגידים ובא לידי מימוש), אך הן מבטאות אמת פשוטה ומשותפת. לכן, רעיונות אלו חיים ונושמים (ואולי בתורם, גם למות מכיוון שהם תוצר של תקופתם בלבד).

זואי קיטינג (Zoe Keating)היטיבה להבין זאת במוזיקה שלה, גם אולי אם לא במודע. המוזיקה שלה לעומת זאת, כתוצר של תהליך מחשבתי מודע ולא מודע, היטיבה להבין.
אלבומה Natoma, הוא דוגמה מושלמת, לדעתי, לאותו מיזוג של הגשמי עם הלכאורה אידיאי. בתור צ'לנית היא מנגנת מוזיקה שגורמת בקרב מאזיניה לתחושת התעלות כמעט מטאפיזית, אך גם בעלת קונטקסט גשמי ו"יצרי" בעיקר בהקשר של נגנות צ'לו וכל הדימוי האירוטי מסביב לנגינת נשים בכלי.
הצ'לו, כך נראה, מתאים גם למוזיקה קלאסית, קאמרית ובארוק שמרוממים את מאזיניהם מעלה, כמו גם גורם אווירתי בהרכבי מוזיקה קיצונית ומחתרתית.
אך המוזיקה של זואי קיטינג לא נופלת לאף אחת מהמלכודות האלו של חוויה "אטמוספרית". המוזיקה שהיא יוצרת קיימת בחלל העכשווי ונטועה בקיום היום יום, בניגוד לתפקיד האווירתי ולעיתים מיסטי שהכלי ממלא במוזיקה מחתרתית או בהתרוממות הרוח שהוא מעניק במוזיקה קלאסית (או האירוטי שהוא מעניק בהקשרים מסויימים).
לא, המוזיקה של קיטינג קיימת ונושמת בשגרת היום יום ושל המציאות המוכרת (אותה מציאות יום יומית שגורמת למהפכות, כאלו שהופכות את ה"אידיאות" לתוצר תקופתן). קיטינג מצליחה ליצור את מה שאפשר לקרוא לו "חווית היום יום", דהיינו אותה שגרה רגילה שנראית אפרורית לכאורה, ושל קיום שגם הוא נראה אפרורי ופשוט, ולהציג אותם כבעלי יופי משלהם. האירוני בעניין, אגב, הוא שהכלי שמבטא את פיוט היום יום הוא לא אחד מאשר כלי שמשמש למוזיקה שמרוממת מהיום יום והשגרה.
זואי קיטינג הטיבה להבין כי הערך של "אסתיקה" לא מרחף לו בעולם האידיאות המטאפיזי (כמו כל ערך אחר ע"פ אפלטון) שיש לחתור לקיומו כערך אובייקטיבי עליון עם הגדרות ברורות, אלא כתכונה שקיימת בכל מקום ויכול להתקיים ולהימצא גם ובעיקר ביום יומי.

באלבום הזה אין שירה בשום מצב, לא טקסטים או מילים, כמו שלמציאות אין בהכרח מילים או אף בכלל לא. המוזיקה של קיטינג משקפת זיכרון אנושי של השגרה וראיה אנושית מאוד של היום יום. המוזיקה של קיטינג, כמו השגרה השוחקת, היא רצף של חוויות, נקודות ורגעים בזמן מהקיום, רגעים שנושמים יחד איתו גם אם נראה שהם חסרי משמעות. הצ'לו מצליח לצבוע את אותו הקיום האפור, לכאורה, במגוון צבעים. או שמא, הצ'לו לא צובע כלום, אלא חושף את היופי הבלתי אמצעי והבלתי-נראה-לעין-בלתי-מזוינת.
זואי קיטינג מצליחה לגרום לנו לראות באלבום זה את היופי בקיום היום יום, ברגעים חטופים, או משתהים, של שגרה, ועל זה אני מכיר לה תודה גדולה.
אך היכולת לראות את צבעוניות היום יום תלויה רק בכם, ביכולתכם לנצור את הרגעים האלו, כשכל מה שנדרש מכם הוא רק להאזין בתשומת לב.

טקסטים נוספים של New Yoreker

השארת תגובה